על הנייר, זה אמור לעבוד יופי. הדמוקרטיה היא הבלם שמונע מהקפיטליזם להפוך לג'ונגל אכזרי, והקפיטליזם הוא המנוע שמונע מהדמוקרטיה להפוך לפקידות אפורה וענייה. אבל משהו קרה בדרך והאיזון העדין הזה הופר. הקפיטליזם, בגרסתו הנוכחית, הפסיק להיות "יצרני" והפך למה שוולף מכנה "קפיטליזם רנטיירי" (Rentier Capitalism).
מה זה אומר בתכל'ס? שבמקום להרוויח כסף כי המצאתם מוצר מעולה, אתם מרוויחים כי חסמתם מתחרים או הפעלתם לוביסטים. דמיינו חברות ענק שקונות סטארט-אפים רק כדי לסגור אותם, או בנקים שמרוויחים עמלות כי אין לכם אלטרנטיבה.
"פלוטו-פופוליזם"
התוצאה של השיטה הזו? אנחנו, מעמד הביניים, רצים על הגלגל כמו אוגרים. הפריון עולה, אבל השכר הריאלי שלנו קפוא. כאן נכנס לתמונה המושג המבריק (והמפחיד) של וולף: "פלוטו-פופוליזם".
הם גורמים לנו לריב אחד עם השני על זהות ודת, כדי שלא נשים לב שביד השנייה הם מעצבים את הכלכלה לטובתם הבלעדית. ממש כמו קוסם שמנופף במטפחת צבעונית ביד ימין, כדי שלא תראו את יד שמאל מכייסת אתכם. אני יודע, זה נשמע פסימי. אבל כאן בדיוק נכנסת הפרקטיקה שלנו כמשקיעים וכאזרחים. הנה מה שאנחנו צריכים לעשות:
1. כמשקיעים, חובתנו להבדיל בין חברות שיוצרות ערך אמיתי לבין "גובי רנטה". סטפק מציע לנו מצפן מצוין לכך: המעבר מראיית "Shareholders" (בעלי מניות בלבד) לראיית "Stakeholders" – כלל מחזיקי העניין. חפשו את החברות שפועלות לפי מודל של "קפיטליזם קשוב". חברות שמבינות שהרווח הוא לא חזות הכל, אלא תוצאה של ייעוד אמיתי ושירות ללקוח. בטווח הארוך, אלו החברות שישרדו את הרגולציה שתגיע, ויניבו תשואה עודפת.
2. לדרוש שינוי: הפתרון הוא לא סוציאליזם מיושן, אלא השקעה בהון אנושי, רשת ביטחון אמיתית ומיסים הוגנים על רכוש לא-יצרני. כפי שסטפק מדגיש, אי-שוויון קיצוני מזמין פיצוץ חברתי שמסכן את הקפיטליזם עצמו. הקפיטליזם חייב "לחשב מסלול מחדש" כדי לשרוד.
הקפיטליזם הוא המנוע הכי חזק שהומצא ליצירת עושר. אין לו תחליף. אבל כמו כל מנוע חזק, בלי בלמים (דמוקרטיה חזקה, סולידריות חברתית ורגולציה הוגנת), הוא ייקח אותנו לתוך הקיר ב-200 קמ"ש. אנחנו צריכים את הקפיטליזם, אבל אנחנו צריכים אותו משרת אותנו, ולא אותנו משרתים אותו. שנת 2026 יכולה להיות שנת המפנה, אם רק נזכור להסתכל על הכדור (הכסף) ולא על המטפחת.
התרעות פיקוד העורף