ליבי ליבי על העיתונאים ופרשני הכלכלה שנאלצים להתמודד מדי יום עם הפער ההולך ומעמיק בין בשורות האיוב, לכאורה, על מצב המשק, שבהן הם ממלאים את העמודים ואת גלי האתר – ובין המציאות.
תחזית הצמיחה של בנק ישראל ל-2026 היא 5.2% לעומת 4.8% בתחזית הקודמת. האינפלציה נבלמה ובנק ישראל הוריד את הריבית ל-4%, בניגוד לתחזיות. האקזיטים הטכנולוגיים רודפים זה אחר זה, ואחד מהם, בתחום הסייבר, הוא הרביעי בגודלו בכל הזמנים.
ההייטק הישראלי חזר לרמות הגיוסים של טרום המלחמה והגיע ל-15.6 מיליארד דולר – כל זאת כשחברות ענק זרות כ"אנבידיה" מעבירות חלק חשוב מפעילותן לישראל (השוטים הישראלים שמילטו בזמנו את הונם לבנקים אמריקאיים, חלקם מפוקפקים, מלקקים את פצעיהם). הבורסה התל-אביבית בשיא כל הזמנים, וגם זה סימן לאמון שרוחשים לכלכלת ישראל. היצוא חזר לרמתו מלפני המלחמה, ואף למעלה מזה.
מי שהזהיר שבגלל מהלכים כמו הרפורמה המשפטית או הסיכונים הביטחוניים תיפגע יכולת האשראי של ישראל בשוקי ההון הבינלאומיים נוכח בימים אלה לדעת שפרמיית הסיכון של ישראל דווקא נחתכה, ושהחשב הכללי גייס ללא קושי שישה מיליארד דולר, כולל ממדינות המפרץ, שותפותינו בהסכמי אברהם.
זה לא אומר שהכל מושלם ושאין מקום לביקורת ולזהירות – מצב כלכלי של מדינה איננו משקף תמיד את מצבם הפרטני של כל החיים בה או את המהמורות האפשריות בדרך. יוקר המחיה אינו רק פונקציה של אירועים חיצוניים, אלא גם של חוסר מדיניות ומשילות, ומשק חופשי אין פירושו משק פרוע.
אז מדוע הדיספרופורציה הזו בין המציאות לתדמית? בישראל הכל פוליטיקה, ומאחר שכך אין כמעט התייחסות תקשורתית ששוקדת על כללים בסיסיים של אובייקטיביות, וכלכלה הופכת לקלקלה. קיימים שלושה עיתונים כלכליים, אך רק אחד מהם נאמן למטרה שלשמה הוקם: עיסוק עיקרי בדיווח וניתוח סוגיות כלכליות. האחרים הפכו, לפחות חלקית, לפמפלטים פוליטיים או לפלטפורמות לפרסום מסחרי.
בסך הכל, זהו סיפור עצוב כי לא רק שיש מקום לסיקור כלכלי אמיתי וצורך בו, אלא שבכל העיתונים ותחנות השידור האלה יש עיתונאים וכלכלנים מוכשרים ובקיאים שעבודתם נדחקת בין גלי הדמגוגיה הפוליטית שמוכתבת להם על ידי המערכות והמו"לים.
חוסר האובייקטיביות ומשוא הפנים הפוליטי מעיבים על ההתייחסות לכל סוגיה שנויה במחלוקת כמעט בתחום הציבורי. בהצעות הרפורמה של שר התקשורת יש אולי פגמים, אבל כפי שהעידה אחת הפעילות במכון הישראלי לדמוקרטיה, בוודאי לא גוף ימני, 70% מהן חשובות ורציניות, וכך גם בעניין הצעות הרפורמה המשפטית של שר המשפטים – אך לא אלה ולא אלה זכו בתקשורת לדיון ענייני ונעדר נטיות פוליטיות משני הצדדים. הכל או לא כלום.
מאבק דומה מתקיים בימים אלה בארצות הברית, שבה חברות נטפליקס ופרמאונט מתחרות על רכישת "האחים וורנר". הגורמים האלה שולטים היום בנתח חשוב מתחום החדשות, והשפעתם על דעת הקהל רבה. לישראל אין יד ורגל במאבק האיתנים הזה, אך יש לה עניין: פרמאונט בשליטת לארי אליסון ובנו דיוויד, עומדת בפרץ מול הנטיות האנטי-ישראליות והפרו-פלסטיניות של גורמים במדיה האמריקאית.
הם צירפו לאחרונה את חברת המדיה "פרי פרס” בראשות בארי וייס, חברת מערכת "הניו יורק טיימס" לשעבר, שנאלצה לעזוב את משרתה בגלל עמדותיה הפרו-ישראליות וממונה עכשיו על ערוצי המידע של פרמאונט, כולל רשת CBS החשובה. המאבק טרם הוכרע, ותוצאותיו ישפיעו ישירות גם על ישראל.
התרעות פיקוד העורף