אוקיי, גם האפיפיורים נהגו כך ומומחי אמנות אומרים שבחסותם פרחה אמנות נצחית. הנחת היסוד של זוהר לא נעדרת היגיון. אמנות ככלל אינה ניתנת לשיפוט ערטילאי ועל טעם וריח אין מה להתווכח. הדרך היחידה לבחון אותה היא על פי קריטריונים מסחריים ובידוריים שמשקפים את טעמו של הציבור הגדול ביותר: אם הקהל בקולוסיאום נהנה ומתרגש לחזות בזירה בבני אדם הורגים בני אדם, אזי האוצר הקיסרי יתקצב את כלכלתם ואימוניהם של הגלדיאטורים. לא בגלל שהוא נדיב - בגלל פוליטיקה שנועדה להרדים את הפלבאים מול חצר קיסרית שנטלה 99 קבין של אמצעים והשאירה לציבור קב ונקי כלום ופירורים.
הגדרות האמנות התקדמו מאז הכוריאוגרפיה של הגלדיאטורים, אבל הפוליטיקה נשארה אותה פוליטיקה. לחם ושעשועים ואמנות שתומכת ברוח הנושבת מלמעלה. תנו לקיסר את אשר לקיסר, וזה בדיוק מה שקיסר התרבות והאמנות שלנו מיישם. שלא לדבר על כך שהוא מתקרבן בפומבי על כך שהקריירה המוזיקלית של בנו תקועה בגלל האליטיזם התרבותי של מתנגדי המשטר בכלל.
בחזרה לכספין ולסערה שחולל. תחילה הגיב: "אז מה אם אמרתי". בהמשך הסביר: "רגע של קריזה", התנצל "בפני כל מי שנפגע" וירד לבונקר. זוהר לקח את זה צעד קדימה: "אם לעצור סרטים שפוגעים בצה״ל הופך אותי לצ׳חצ׳ח - אני צ׳חצ׳ח גאה".
הבחירות הסתיימו בהפרש מנדט אחד לטובת הליכוד והבון טון היה שטופז עשה אותו. הבחירות עצמן עסקו באותן שאלות שמעסיקות את הציבור כיום: מדינה פלסטינית והתנחלויות וירושלים על רקע הסכמי השלום ומתיחות ביטחונית בצפון שתוך שנה התגלגלה למלחמת לבנון הראשונה.
בחזרה לכספין ולטופז. כספין התנצל מיד. טופז היה בטוח שהציבור של "תשתה אורנג'דה ילד" בכיסו ולקח לו כמה שנים עד שהתנצל, כשהבין מה שהבינו היוצרים שנכנעו ללחצי זוהר: אמנות או למות, ובינתיים לסתום את הפה והאף. העניין הוא מה קורה במעמקי הנפש המזרחית שנאבקת בצדק גמור על האמנות שלה.
התרעות פיקוד העורף