גם במקרה האיראני אנחנו נופלים שוב ושוב לאותו בור. המשטר "קרס" כבר אינספור פעמים בפרשנויות: במהומות הסטודנטים, במחאת 2009, בגל ההפגנות הכלכליות, במחאת החיג’אב, לאחר חיסולים, אחרי סנקציות, ולפעמים סתם כי כך קיווינו. בפועל – הוא מתנדנד, נסדק, נסגר, אך אינו נופל.
הטעות החוזרת נובעת מ־wishful thinking – מחשבה משאלתית. אנו משליכים על משטרים אחרים את אמות המידה שלנו: אם הציבור סובל, אם יש הפגנות, אם הכלכלה מתדרדרת – ברור שהשלטון יקרוס. אבל ההיסטוריה מלמדת אחרת. משטרים סמכותניים יודעים לשרוד מצוקה, לעיתים אף להזין ממנה את כוחם.
השאה הפרסי, למשל, לא נפל בגלל הפגנות בלבד אלא משום ששילוב נדיר של כשלי שלטון, לחץ חיצוני - מדיניות הנשיא האמריקאי - ואלטרנטיבה דתית־מהפכנית מגובשת הבשיל ברגע אחד. מובארק במצרים לא הופל כי המשטר "נרקב", אלא כי הצבא בחר לנטוש אותו. בלי הכרעה של מוקדי הכוח – מחאה לבדה אינה מהפכה.
ובאיראן? למערכת יש צבא אידיאולוגי, מנגנוני דיכוי יעילים, שליטה בכלי התקשורת, ובעיקר – תפיסת עולם של מצור מתמיד. כל איום חיצוני רק מחזק את הטענה שהמשטר הוא חומת המגן האחרונה מפני אויבים מבית ומחוץ.
אין פירוש הדבר שהמשטר האיראני נצחי. אין משטר כזה. אך בין תקווה ובין ניתוח מפוכח פעורה תהום. מי שמרגיע את עצמו בכותרות על "קריסה קרובה" עלול להתעורר למציאות שבה אותו משטר עדיין כאן – חמוש, עוין ומנוסה יותר. ייתכן, תמיד, כי שרידות המשטר האיראני הגיעה לנקודת אל־חזור וקריסתו אכן קרובה מאוד אך אסור לבנות תוכניות עבודה של מקבלי החלטות על משאלות לב. אולי הגיע הזמן להפסיק להספיד משטרים לפני זמנם, ולהתחיל להבין אותם כפי שהם ולא בכלים המוכרים לנו.
התרעות פיקוד העורף