חשוב להבין את המשחק שטראמפ מנהל: הוא רוצה שהעולם ייחס לו אימפולסיביות וחוסר עכבות, סוג של "משוגע" שיכול ללחוץ על ההדק בכל רגע. זו אסטרטגיה מכוונת שנועדה לייצר הרתעה דרך אי-ודאות. אך מתחת למעטפת הזו מסתתר שחקן רציונלי להפליא, אולי אחד הריאליסטים ביותר שישבו בחדר הסגלגל. טראמפ פועל לפי שורת רווח והפסד ברורה: הוא זוכר היטב את ההבטחה לבוחרים שלו למנוע מלחמות אינסופיות ולעצור את הדשדוש המיותר על אדמות זרות.
הוא מבין שכל תקיפה רחבה מדי עלולה להפוך את איראן למדינה כושלת נוספת, תסריט בלהות שיועציו בוושינגטון מזהירים מפניו ככזה שישאב את משאבי ארה"ב לשנים קדימה. אבל כאן מתחיל המלכוד. הפעם, המילים "Help is on the way" כבר נכתבו בפומבי.
כשטראמפ מבטיח להמונים בטהראן עזרה בדרך, הוא מציב לעצמו קו אדום שאי אפשר לחצות בחזרה בלי לאבד את הנכס הכי גדול שלו: האמינות של האיומים שלו. אם האייתוללות ימשיכו להוציא להורג אלפי מפגינים בזמן שטראמפ רק שוקל את צעדיו, הפרסונה שלו כחזק ומרתיע תיסדק. במזרח התיכון, מי שמאיים ולא מקיים - מפסיק להיות רלוונטי, וטראמפ יודע שחולשה בטהראן תתפרש מיד כחולשה גם מול בייג'ינג ומוסקבה.
הבעיה היא שהמחאות באיראן, למרות עוצמתן והמספר המבעית של הקורבנות, עדיין לא קרובות להפיל את המשטר בכוחות עצמן. המשטר בטהראן מריח את הדילמה האמריקנית ומשתמש בהצעות למשא ומתן רק כדי לקנות זמן ולדכא את המהפכה בדם. במצב כזה, טראמפ לא יכול להסתפק בסנקציות שכבר מיצו את עצמן. הוא חייב לפעול, כי שתיקה בנקודה הזו תתפרש כחולשה שתקרין על כל שאר הזירות שלו בעולם.
דה-סטביליזציה למנגנוני הכוח
טראמפ זקוק כעת ליצירתיות כירורגית: פעולה שתהיה מספיק עוצמתית כדי לסגור את פינת האיום שלו, ומספיק ממוקדת כדי לא להידרדר למלחמה כוללת. העזרה שלו תהיה כנראה הזיקוק של דוקטרינת טראמפ המעודכנת: פעולה שהיא הרבה יותר מתודעה, אבל פחות ממלחמה.
בסוף, טראמפ מהמר על כך שהאיום שלו יספיק כדי לגרום למשטר למצמץ, אבל הוא כבר יודע שהמטבע לא יכול להישאר באוויר לעד. כשהוא ינחת, זה לא יהיה ברעש של פלישה קרקעית, אלא בצליל החד של אזמל מנתחים שמנסה להסיר את הגידול בלי להרוג את החולה. טראמפ לא יגרור את ארה"ב לדשדוש, הוא פשוט יוכיח שוב שבאומנות העסקה שלו - לפעמים הדרך היחידה לסגור חוזה היא פשוט לשבור את השולחן.
התרעות פיקוד העורף