סיפורים שאין להם גאולה: ביוגרפיה אחת שפשוט לא יכולתי לכתוב | מרסל מוסרי

נדמה לי שאילו הייתי אומרת "כן" לכל איש שמטלפן אליי ומבקש ממני להיות סופרת צללים ולכתוב את הביוגרפיה שלו, כבר הייתה בבעלותי דירה נחמדה ויכולתי לעשות בה ככל העולה על רוחי, החל מקיר בריקים מכוער ועד להתמודדות על ראשות הוועד.

אבל נדירים האנשים שאמרתי להם "כן". זה הרי סיפור שלהם, אין לי שם חופש אומנותי, מיני-הפרעת הקשב שיש לי גם לא תניח לי לדייק בתאריכים, ולפעמים אני מאחרת בדד-ליינים. אם לא אעשה את זה בצורה הטובה ביותר, לא אקח שקל. המצפון, היושרה והשם שלי לא ייתנו לי.

אבל היו כמה שלהם הסכמתי. הסיפורים שלהם נבחרו בקפידה. אחת סיפרה לי על יפו שאני כל כך אוהבת ועל שבירת תקרות זכוכית, והשני סיפר לי על המלחמות שבהן חג עם מטוסו מעל מדינות אויב. היו כאלו שסיפרו לי סיפורי חיים משוגעים, שבהשקת ספרם שאותו כתבתי וערכתי, הרגשתי מובכת לקחת את הצ'ק, למעלה מזה, הרגשתי שאני זו שהייתה צריכה לשלם על הזכות.

לא יודעת למה, הסכמתי ונפגשנו. בימים ההם עוד לא הייתי אמא, הכול יכול היה להיות ספונטני, והפחד לא ניהל אותי (לו דפי "מעריב" היו פחות ממלכתיים, הייתי מגלה לכם עוד כמה דברים).

נפגשנו במסעדה באזור אשדוד. להפתעתי הוא היה די חתיך, קצת יותר מבוגר ממני, באמצע שנות ה-30 לחייו, אני זוכרת שירד גשם והוא יצא מתוך אאודי חדשה, לבש סריג גולף לבן ומכנסיים כהים ומגוהצים ממש. לא יודעת למה שמתי לב לזה, אולי כי יחסית לגיל, לבחור היה טעם טוב וקלאס כזה שלא היו הרבה כמוהו בימים ההם. חיכיתי לו בכניסה למסעדה, הוא חייך אליי, המארחת כבר זיהתה אותו, הוא פתח את הדלת לשנינו ונכנסנו פנימה.

כשהניחו את מעט הסלטים על השולחן, כי זו מסעדה מדויקת ולא מתפזרת, אמרתי לו ששעון החול שלו התחיל לפעול. ציפיתי שיצחק, הוא לקח את זה ברצינות והתחיל לדבר, אף שהנושא נחשב טאבו ואין מדברים עליו, עיניו לא זזו מעיניי, הוא דיבר בשצף מילים קולח ומהיר, ולא הרגיש שמץ מבוכה. גם אני לא הרגשתי, מניחה שהרבה נשים אחרות היו נפרדות ממנו לשלום. אותי זה עניין כל כך.

אז הבחור בן למשפחה יהודית מאוד עשירה וידועה שמתגוררת בפריז. מיותר לציין שהרבה פרטים שונו כדי להגן על פרטיותו. הייתה לו אישה יפהפייה, גם היא, בת למשפחה ידועה מאוד, וזוג תאומים לא זהים.

הוא סיפר לי שמאז ומתמיד היה על קו ישראל-צרפת, שככה אשתו הכירה אותו, ושלפני החתונה החתים אותה על מין מסמך שלא בטוח שהוא קביל בבית משפט, שלפיו ביום מן הימים לא תטען נגדו על אורח חייו האינטנסיבי וההיעדרויות התכופות שלו בהליכי גירושים ומשפטים כאלו ואחרים.

למרות התפאורה הכל כך יפה והחיים שהסלילו אותו ישר לגן עדן עלי אדמות, הוא לא שקט ולא נח, התחביב המסוכן (או התשוקה הלא מרוסנת, אתם תבחרו לזה את השם) שבו שיחק כל כך הרבה שנים, פצע אותו לבסוף.

כשאדם חי עם כל כך הרבה מותרות, כשאין עליו פיקוח, כשהוא בין בתים, בין מדינות, בין אהבות, בין הנאות, סף הריגוש שלו עולה ועולה, עד ששום דבר כבר לא מעניין אותו, ואם מעניין, אז רק לרגע ונגמר. האיש התמכר, עוד בנעוריו, לנערות ליווי. יוקרתיות כמובן, שפגישה איתן נקבעת שבוע, אם לא יותר, מראש, ומחירה מתחיל ב-1,500 אירו, כך היה אז לפחות, לא יודעת כמה זה היום וגם לא כזה מעניין אותי.

הפגישה לא מתחילה ישר במיטה. ריגוש גבוה כזה צריך להיבנות - יש ארוחת ערב, הצגה או הופעה, דרינק, ורק אז קורים העניינים. לפעמים הם יכולים להימשך כמה ימים, שבוע, ולפעמים יסתיימו באותו הלילה, הכול תלוי בתחושת המיאוס שלו.

הוא התאהב באחת מהן, והיא בו. והאהבה כמו האהבה, עיוורה את עיניו כל כך, עד שהתעלם מכל נורות האזהרה ומכל אמצעי הזהירות, והכניס אותה להיריון. הוא הציע לה סכום ששווה לכתיבת שמונה ביוגרפיות, אבל היא סירבה. דבר אחד היא רצתה - אותו. ודבר אחד הוא רצה - אותה. אבל לא היה לזה שום סיכוי.