רוזנברג היא קול מעניין של ליברליזם שמאלני שאמר נואש ונטש. כזה שעוד לפני 7 באוקטובר איים לקפל את הפקלאות ולעזוב את הארץ, ואחרי פרוץ המלחמה היא ורבים אחרים ירדו לארצות הים - ארצות הברית, ספרד, יוון או במקרה שלה ושל משפחתה - קפריסין.
העזיבה שלה תוכננה עוד בימי המהפכה המשפטית, ונבעה מתוך מחשבה, פחד ויראה שישראל הולכת לדרך אחרת, לא לרוחה, לא לטעמה. היא הדגישה שהיא שיזמה את העזיבה בעקבות רשימת תנאים שהיא הציבה למדינה, וזו אכזבה אותה. אליה הצטרפו עוד כמעט 70 אלף איש שירדו מהארץ בשנה שעברה.
הדמוקרטיה הליברלית מאותגרת לא רק אצלנו. עוד ועוד מדינות ברחבי העולם מעדיפות מנהיגים חזקים, נחושים וטראמפיסטים, שרבים מהם חולקים אלמנטים פופוליסטיים לאומיים וכריזמטיים. זה גל נגד לדמוקרטיות המערביות, שחלקן קורסות לתוך עצמן בגלל גלי הגירה ששוטפים אותן, בשל אוזלת ידן של ממשלות חלשות. זה הפרדוקס הליברלי המובנה: לקבל את כולם, גם את מי שבא לשנות אותן או להרוס אותן. פתיחות והכלה עד לאובדן וכליה.
בישראל יש תהליך אחר של שינוי, ולמתנגדים יש שלוש אפשרויות: לקבל אותו, להילחם בו, למשל בהגברת הילודה, או לארוז מזוודה. רוזנברג עזבה. בשיחה היא סיפרה שהיא דור שני להגירה. משפחתה נמלטה מפולין לארגנטינה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והיא, כילדה עלתה עם משפחתה לישראל ב-1982 ממניעים ציוניים.
את מסקנתה היא ניסחה כך: "לאורך ההיסטוריה העם היהודי שרד בזכות אלה שעשו רילוקיישן בזמן". לא ברור אם אמרה את זה כבדיחה או כעידוד אקטיבי להגירה, אבל לאוזן ישראלית פטריוטית זה צורם ובעיקר מקומם. היא וישראלים רבים אחרים מאמינים שאם קצת קשה עוזבים, אם הרבה קשה - לא חוזרים.
וכן, ישראל השתנתה. אין ספק שהאוכלוסייה בחלקה התפכחה, הממשלה התחלפה, אבל זה חלק אימננטי ממשטר דמוקרטי. הוא תמיד בתנועה. במקום לייבב על שינויי חקיקה זמניים, או לקונן על ציבורים שלא תורמים, דווקא אדם חזק ואמיץ כמוה, שחי והתפרנס מאהבת הקהל במשך שנים - דווקא היא מהעוזבים הראשונים.
אפשר רק לקנא באומץ האדיר שלה לחזור לכאן עם שוך קרבות המלחמה, להשמיע את קולה, להתראיין ולשטוח את הביקורת שלה כלפינו, למשל ש"אתוס ההקרבה בישראל נהיה מאוד שטחי בעיניי". הלסת נשמטת כשמאזינים לדבריה.
לסיום היא הציבה בפנינו שלושה תנאים לחזרתה: "הפרדת דת ממדינה, הבטחה להסדרת הכיבוש וגם שלטון ליברלי דמוקרטי" - בקיצור שתהיה פה מדינה כזאת שמתאימה בדיוק למידותיה, שתספק את רצונותיה ותענה על דרישותיה, ובעיקר לא תשתנה לעולם. ואז, כשנתקן את דרכינו, היא עוד תשוב.
התרעות פיקוד העורף