לנוכח זאת בולט המשבר העמוק ביחסי שתי המדינות, בעיקר בשנתיים האחרונות. למעשה, הכל מתמקד בסכסוך הישראלי־פלסטיני. ההרכב הדמוגרפי של ירדן, שבו המרכיב הפלסטיני מרכזי, מציב את שאלת פתרון הבעיה הפלסטינית באור קיומי עבור הממלכה. עד 1967 ירדן שלטה בגדה המערבית, ובכך הייתה לה, לכאורה, השפעה על גורל העם הפלסטיני.
הסכם השלום נותר יציב לאורך השנים, ושרד משברים חמורים באזור. המלחמה הציבה בפני ירדן, כמו בפני מדינות נוספות באזור, אתגר עצום. על פני הדברים, היחסים ניצבים על קרקע מוצקה. אומנם השגריר הירדני נקרא לעמאן והשגריר הישראלי יושב בירושלים, והקו הישיר בין ארמון המלוכה למשרד ראש הממשלה דומם, אולם מדובר במהלכים צפויים ולא חמורים מדי, לבטח על רקע הרחוב הירדני הרותח. בעינם נותרו התיאום האסטרטגי בין שתי המדינות והסכמי הייצוא של הגז והמים מישראל, החשובים מאוד לירדן.
האתגר מבחינת ירדן מתמקד בשינוי הדרמטי במדיניות הישראלית, לפיו פתרון הבעיה הפלסטינית מתרחק, ומכוון להיות על חשבון ירדן. כעת כבר מדובר בשובו של רעיון “המדינה החלופית” לשולחן השרטוט הישראלי. השיח סביב “הגירה מרצון”, או טרנספר, מרצועת עזה ואף מהגדה המערבית, הפך מנחלתם של שוליים קיצוניים למשנתם של גורמים מרכזיים בממשלה, כולל העומד בראשה, והוא קונה לו אחיזה בציבור. הפעילות האלימה מצד מתנחלים בגדה נגד פלסטינים, שזוכה לתמיכה מגורמים בממשלה, מחזקת זאת.
בראייה הירדנית, כמו גם בזירה הבינלאומית, ההתנגדות הישראלית לפתרון שתי המדינות וחדירת רעיון ה”הגירה מרצון” למיינסטרים הישראלי מציבות בקדמת הבמה את הקונספט המהווה סיוט מבחינת הירדנים, “ירדן היא פלסטין”. תוכנית הנשיא טראמפ לסיום המלחמה בעזה מתייחסת אומנם למדינה פלסטינית, אולם קשה מאוד להשתכנע שוושינגטון אימצה ברצינות את הנתיב אליה.
מבחינת ירדן, הכדור נמצא בידיים ישראליות, קרי, על החברה הישראלית להחליט לאן היא פונה. אלא שהקולות שתומכים בנחישות בפתרון שתי המדינות מתמעטים בקרבה. אין בידי ירדן יכולת להשפיע על כך.
התרעות פיקוד העורף