אחרי כן חשבתי לי שדווקא נחמד להוסיף גם צג משקל ולעשות החלקה אומנותית על שואב האבק הרובוטי. זו חשיבה יצירתית וחדשנית ועם קצת אימון גם הקיר יהפוך לפחות מאיים. כך גם קירות הכנסת, שכמובן אינם הסיפור אלא האנשים שמתהלכים ביניהם. איזו בושה, להסתכל על הדיונים ולקרוא את הצעות החוק. בושה ומבוכה. מתי זה הפך לספורט לאומי, לקלל, להשתלח, להתנסח בעילגות ולקבל מכיסנו שכר גבוה על כך, כשכולנו נחנקות ונחנקים?
הבעיה הגדולה היא שמעבר לנזק המיידי והעתידי, מדובר בתופעה מידבקת, ונגד זה אין חיסון. אני יושבת מול חברת כנסת מתיאטרון הקבוקי שהקול שלה ותוכן דבריה מבקעים לי את עור התוף ויוצאים לי דברים לא יפים מהפה. לא יפים כלל. כשעל מסך הטלוויזיה מופיע חבר כנסת שלמד איתי ביסודי ובתיכון ולשעות ספורות תליתי בו תקוות, אני חושבת בהתרפקות מה היה קורה לו היינו שוכחים אותו באיזה אתר נידח בטיול השנתי.
כשאני רואה שרים שהולכים ותופחים כשהם זועקים על הרעב של האוכלוסיות המוחלשות, אני צועקת "לך מפה, יא מפוטם. אינשאללה יעוף עליך סיר הדגים שלך לשבת עם הרוטב האדום השמנוני, ועל הקרטייה שמרטייה שלך. בשביל זה באת לכנסת? אמרת: 'לתקן את מה שעשו לך האשכנזים'. זה התיקון שלך? על מי אתה חושב שאתה עובד?", וכן הלאה וכן הלאה כולל ההוא, סיר הבשר שמתעטף בצעיפי משי של לואי ויטון ומדבר על טלאים צהובים. התופעה המידבקת מחלישה ומרוקנת.
לאורך השנים עולה התלונה על כך שהכנסת מצויה במדרון תלול ושגם מתוך המחאות הנרחבות לא צמחו מנהיגים חדשים. הנה, סוף-סוף קורה דבר אחר. אפשר אולי לראות בזה את ראשיתה של תנועה מעודדת מאוד. לשבת ולקטר בבית זה חשוב, אבל להציל את עצמנו מעצמנו ואת הילדים שלנו - חשוב הרבה יותר. על תיקון במרכז הליכוד איני בונה, ועל פי כל הסימנים אנשי מרכז הליכוד כבר יהרסו את המעט שנשאר מהם. מחריביהם מהם ייצאו. התקווה הגדולה היא הכוחות החדשים והרעננים שייכנסו לכנסת מכל גוני הקשת הפוליטית.
התרעות פיקוד העורף