השעה עכשיו 23:49, אני צועד בחזרה הביתה אחרי עוד דייט במסגרת מאמציי לחקור את תולדות הריגוש הרומנטי. זה מצחיק שתמיד כשאתה פוגש מישהי אחת השאלות הראשונות שנשאלות היא “איך הגעת לכאן (כלומר לאפליקציות)?". זה מרגיש כמו איזו התנהלות בבית סוהר שמישהו נכנס וכולם שואלים אותו ישר מה הביא אותו לכאן. התשובה שלי מתוחכמת. ומתחכמת. מדי. אני עונה ש"אני חוקר את תולדות הריגוש הרומנטי". כל מי שאמרתי לה את זה הסתכלה עליי בתימהון רב. בשלב מסוים החלטתי לנטוש את התשובה הזו.
אני נכנס לביתי. הבית חשוך וריק. אני מדליק את האור ונע אל המרפסת, מתיישב שם ומדליק סיגריה. האמת היא ששמתי לב שישנן הרבה נשים באפליקציות שכותבות בפרופיל שלהן שאדם שמעשן זה מחוץ לתחום שלהן. עם כל הכבוד, עוד לא נולדה האישה שאני, שנגמלתי מכמעט כל דבר אחר בחיי, אוותר בגללה על סיגריות. דבר נוסף שרבות כותבות בפרופיל שלהן זה: “מחפשת את החבר הכי טוב שלי". רוח התקופה כיום היא חיפוש מתמיד אחרי החבר הכי טוב.
כל יומיים מישהי אחרת ברשתות מעלה תמונה של האצבע שלה ועליה טבעת עם הכיתוב: “מתחתנת עם החבר הכי טוב שלי" ומי שעוד לא - תמצאו אותה באפליקציות עם הכיתוב בפרופיל “מחפשת את החבר הכי טוב שלי". זה מאוד משונה הקטע הזה ומדגים תפיסת עולם פטאלית במיוחד, שבה בן הזוג שלך צריך להיות הכל - לא רק פרטנר רומנטי ומאהב ואיש שיחה אלא גם לא פחות מהחבר הכי טוב. מה שאומר שהוא בעצם כל עולמך - דבר שבהכרח יגרום לחיים מצומצמים מאוד, שבמסגרתם יש תלות באדם אחד בלבד. ותלות רבה מדי במערכות יחסים איננה מתכון מנצח. לעולם אל תשימו את כל הז׳יטונים על מספר אחד בלוח. זה מתכון לאסון.
בבניין ממול אני מבחין בעוד גבר מעשן במרפסת. אני מביט עליו, הוא מביט עליי. בלי לדבר שנינו מבינים שמדובר במפגש מזהיר של שני אנשים בודדים שלקחו רגע של הפסקה מהחיים. אני בולע עוד עשן וחושב על הקללה הגדולה של האפליקציות. התחלתי להרגיש אותה כבר בדייט השלישי שלי מאז זינקתי אל עולם האפליקציות.
זו קללה רצינית. בעודך נפגש עם מישהי, למעשה היא לא נפגשת רק איתך, היא בעצם נפגשת איתך ועם שאר המאצ'ים שיש לה באפליקציה, עם שאר האופציות שלא עוזבות את המחשבה. אתה אומנם מתיישב במקום שבחרתם להיפגש בו - אבל המאצ'ים הפוטנציאליים שבאפליקציה, הם לעולם לא יושבים, הם עומדים אצלך בראש כל הזמן וגם מזנקים אם צריך. אפקט fomo קשה מרחף מעל כל דייט. מספיק שמישהי אומרת משהו שטיפה לא מוצא חן בעיניך - או אז המחשבה שלך מיד נסוגה אל עבר האופציות האחרות באפליקציות.
באחד מהלילות שבהם הייתי ב־87 המטרים הרבועים שאני מכנה “בית" ביחד עם מישהי שהכרתי באפליקציות והיא בדיוק הלכה לשירותים, מצאתי את עצמי אוטומטית, בלי לחשוב אפילו, שולח יד לנייד ובודק מה קורה באפליקציות ואם יש מאצ'ים חדשים או הודעות חדשות. זה קצת הבהיל אותי הדחף הקומפולסיבי כמעט הזה להסתער על הנייד ולבדוק מה קורה בחזית האפליקציות בזמן שברגע זה ממש אני בעצם מגשים את המטרה הגדולה של האפליקציות.
הבחורה בעניין, אתם אצלך בדירה, אבל עדיין הצורך הזה לבדוק מה אולי אתה מפסיד מרגיש כמו גידול במוח שבלתי ניתן להסיר אותו. בעודי בוחן את המצב באפליקציות נזכרתי פתאום במשפט שקראתי לא מזמן בספר מעניין בשם “היסטוריה של מהירות" מאת עמית נויפלד. “הכלכלה שלנו בנויה על חוסר שביעות רצון", נויפלד כותב שם, “אם נהיה מאושרים ורגועים, נפסיק לקנות".
החברה השנייה בשוק היא Bumble Inc, שמשווקת גם את באמבל וגם עוד אפליקציית היכרויות בשם באדו. המנכ"לית והמייסדת של החברה, וויטני וולף־הרד, היא מוותיקות הענף והייתה בעצם חלק מצוות הפיתוח הראשוני של טינדר עד שפרשה משם ופתחה את באמבל ובאדו. כך שבעצם יוצא שכמעט כל השוק יושב על אותה חבורה בת כמה אנשים שהקימה את טינדר אי אז בספטמבר 2012.
אגב, המשקיעה העיקרית ב־Bumble Inc היא חברת ההשקעות בלקסטון (Blackstone), שהיא שם נרדף לאגרסיביות קפיטליסטית גלובליסטית. חברת ההשקעות המפלצתית הזו היא החברה שלה כמות נכסי הנדל״ן הגדולה בעולם (את פורטפוליו נכסי הנדל״ן שברשותה - שכולל 12,500 נכסים ברחבי העולם - ייקח לכם שבועיים לקרוא), והיא גם מגדולות המשקיעות בקרנות גידור ופרייבט אקוויטי (Private Equity) בכל העולם.
בקיצור, מה שאני רוצה להגיד זה ששוק האהבה הדיגיטלי מציית לחוקי התנועה של הקפיטליזם הטייקוני: הוא ריכוזי, הוא אגרסיבי, והוא מנוהל על ידי חברות ענק וקרנות ענק.
מעניין שהשוק שהוא אולי הריכוזי ביותר, שוק הרכב - גם בו השיווק מתמקד בהבטחת ההתרגשות הגדולה (כמו שהסברתי בחלק הקודם בשבוע שעבר, גם כל קמפייני השיווק של האפליקציות מבטיחים לך שאתה הולך להתרגש בגדול ברגע שתוריד אותן). גם שם, בעולם הרכב, השיווק לא מוכר לנו “תחבורה" אלא הבטחה אחת גדולה שנארזת תחת השורש רג"ש. בקמפיין של לקסוס מבטיחים לנו “להתרגש בכל נשימה", באלפא רומיאו שואלים בשלטי חוצות אם אנחנו “מוכנים להתרגש?", וב־BMW פשוט קובעים עובדה: “ב.מ.וו - הגיע הזמן להתרגש!".
מעניין גם שבשביל להצליח בתחום המרגש של הדייטים הדבר הקלאסי שיעשה את העבודה זה רכב מרגש ונוצץ. ככל שהרכב יותר נוצץ וחדשני, כך לפחות נהוג להגיד, הסיכויים שלך בדייט גבוהים יותר. יש קשר מעניין בין שני הדברים. אתה קונה את הרכב המרגש בשביל להעלות את הסיכויים בדייט המרגש, והכל משפריץ התרגשות לכל עבר (היחיד שלא ממש נרגש מכל זה הוא חשבון הבנק שלך).
אבל לא אוסיף עוד בנושא, כי לא הגעתי לכאן כדי לכתוב על עסקים וריכוזיות וגם ככה זרקתי לאוויר יותר מדי נתונים ומספרים (שאני מאוד מקווה שלא התישו אתכם) - מה שאני בסך הכל רוצה להגיד זה שמאוד מפתיע אותי שעדיין לא החליטו בטינדר או בבאמבל לקחת את הריכוזיות והקפיטליזם לשלב הבא, להרחיב את השירות ולהשתלט גם על השלב שאחרי ההיכרות באפליקציה.
מה זאת אומרת? מסעדות ובתי קפה בבעלות טינדר (אליהם אתה מקבל קופון הנחה שקיבלת באפליקציה עם המאץ') והצעד הבא - אולמות אירועים של טינדר לחתונות ובריתות, וכמובן, במידת הצורך, חלילה וחס, עורכי דין לענייני גירושים מטעם טינדר (שתפקידם הוא לתקתק את ההליך, כך שתוכל לחזור לאפליקציה כמה שיותר מהר). משהו כמו “טינדר 360 מעלות", שאם הייתי צריך לגייס את מעט כישורי הכתיבה השיווקית שלי הייתי הולך על: “טינדר 360, מעניקים לך שירות מההיכרות ועד החתונה והילדים".
כמו דברים רבים בעולמנו גם אפליקציות ההיכרויות מגיעות עם טענה עיקשת שבזכותן נרגיש פחות לבד. והאמת, אני חייב לומר שהאפליקציות מצליחות בזה ובגדול. הן הפכו לי את הימים בחודש וחצי האחרונים לסוערים ומסעירים מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. את זה אני זוקף כמובן לזכותן של האפליקציות, אבל - וזה אבל חשוב מאוד - אלו האפליקציות בשילוב עם הנסיבות הפרטיות שלי שגרמו להעצמה של העניין כולו. ועל אילו נסיבות פרטיות אני מדבר? על שתיים ספציפיות. הראשונה היא העובדה שאני לא שותה ולא עושה שום סמים מכל זן וסוג שהוא (בשל תוכנית הגמילה שאני נמצא בה בגאווה גדולה), ולכן אני בכלל לא יוצא, וחיי הלילה שלי כוללים, במקרה המסעיר ביותר, יציאה לפיצוצייה השכונתית.
שנים שאני לא נמצא בזירות ההיכרות של העולם הממשי: ברים ומועדונים. והאפליקציות מאפשרות לי בעצם להיכנס לזירת היכרות מרכזית שאין בה ברמנים ואין בה צורך להחזיק כוס משקה אלכוהולי פלוס גיחות תכופות לתא השירותים לטובת צריכת חומרים פסיכו-אקטיביים בשלל הצורות הידועות למין האנושי.
במחשבה נוספת, אפילו אם הייתי הולך למועדונים וברים, האמת היא שאני לא האדם הכי אקטיבי ב״להתחיל״ עם נשים, כך שעדיין הייתי מעדיף את האפליקציות. למעשה, במסגרת התחקיר שעשיתי האזנתי לריאיון עם המייסד של טינדר, שון ראאד, בפודקאסט “OFF RCRD" עם קורי לוי, ושם הוא סיפר על רגע ההתגלות ב־2012, שבו הוא ישב בבית קפה במערב הוליווד והבחין במישהי שמצאה חן בעיניו. “הסתכלתי על מישהי בבית הקפה ורציתי לגשת אליה״, הוא מספר בפודקאסט, ״אבל אז חשבתי: ‘מה אם היא לא רוצה שאגש אליה?'. הרגשתי שזה יהיה הרבה יותר קל אם אני אדע מראש שהיא מעוניינת בי". ובום, באותו הרגע הרעיון לאפליקציה עלה.
הנסיבה השנייה היא דבר שלא היה לי מושג איזו עוצמה אדירה יש לו עד שנכנסתי בשערי האפליקציות. הבנתי את זה כשחבריי ראו את הפעילות הגועשת והרוחשת שאצלי באפליקציות ופקחו את עיניהם בפליאה ואמרו: “זה ממש לא ככה בדרך כלל".
אומנם אני בן 42, אומן מיוסר עם עבר נרקוטי, אבל יש לי משהו שחבריי טוענים שהוא מעניק לי את האקס פקטור - פרסום. אפילו פרסום בסדר הגודל שלי, שהוא יחסית נקודתי. אבל הוא עדיין כזה שמזכה אותי בדרישה לאיזה סלפי קטן כשאני עוצר לתדלק בחיפה או במצפה רמון.
באותו הרגע כבר התחלתי לנסח בראשי את נאום התודה שלי בטקס הדייטר המצטיין: ״רבותיי, נכון שהפרסום תמיד היה מניה טובה, אבל היא מעולם לא הייתה מניית אנבידיה כמו שהיא עכשיו. אז אני רוצה להודות להוריי ולשאר משפחת דיין שנולדתי לתוכה ולשתי עונות ב׳מחוברים׳ וכתיבה שוטפת בעיתונות שהפכו אותי למיקרו־סלב מוכר בקרב קהל מסוים והעלו את רמת האטרקטיביות שלי. כמו כן אני מודה לאמי על העיניים הכחולות, שגם הן פיצ׳ר אטרקטיבי".
האמת היא שאני מתלבט אם לשלב בנאום ציטוט שזכור לי מריאיון ישן של ליאור שליין (ב"ידיעות אחרונות") שבו הוא אמר: “נהייתי מפורסם רק בשביל שאוכל לצאת עם נשים מעל הליגה שלי". נראה לי שאוותר, לא אוהבים ציטוטים של שמאלנים בטקסים כיום.
אולם מעבר למעט ״גלאם״ אני מניח שיש בפרסום ממד נוסף שמאוד עוזר באפליקציות. ככל שצללתי לעולם הזה גיליתי שרוב הבחורות באפליקציות מפחדות מטיפוסים קריפיים שמסתתרים בצד השני או אפילו מתחזים (בגלל זה בין היתר הן בדרך כלל רוצות כמה שיותר שיחות מקדימות לפני הפגישה), ועצם זה שיודעים עליי כמה דברים, אני מניח שמאוד מרגיע את הצד השני. ממד נוסף הוא הממד הפיזי. הקלדת שמי בגוגל תזכה אותך במיטב קטעי הווידיאו העדכניים מכל מיני ראיונות או דברים בסגנון, כך שמאוד ברור איך אני נראה.
מתברר שמכת האפליקציות הגדולה ביותר היא אנשים שמשום מה מעלים תמונות שמאוד לא משקפות את המצב הנוכחי - גם גברים וגם נשים חוטאים בזה. תמונות מלפני עשר שנים, תמונות שעברו פוטושופ רצחני, תמונות עם כובעים (לגברים קירחים), תמונות מזוויות מסוימות (לכל אדם יש זווית שבה הוא נראה מדהים), תמונות שמציגות מצג שווא.
ונשגב מבינתי מה הם חושבים לעצמם, הרי בסוף יגיע הרגע שבו תיפגשו במציאות ואוי, אז זה יהיה כמו הרגע שבו אתה מקבל חבילה של פריט זה או אחר שהזמנת בעלי־באבא ואתה פותח אותה ומגלה מוצר שהוא רחוק מאוד מכפי שהוא נראה בתמונות באפליקציה. כמו כן ניתן להקביל את זה לרגע שבו אתה מגיע למלון בבודפשט שנראה מדהים ב־booking.com, וכשאתה מגיע, אתה מגלה משהו שדומה יותר למחששה שאתה והחבר׳ה בניתם לכם מאחורי אולם ההתעמלות כשהייתם בתיכון. לקומיקאית נגה בסמן יש סרטון נפלא באינסטגרם שבו היא יושבת במסעדה ושואלת את הדייט שלה ״אתה בטוח שזה אתה בתמונות?״, ואז המצלמה מסתובבת ורואים כלב יושב על הכיסא מולה.
אם הייתי צייר, הייתי מקדיש את חיי אך ורק לציור של הבעת הפנים הנפלאה הזו של צמד אנשים מהאפליקציה שנפגשים לדייט והם מאושרים לראות שהאדם בצד השני אכן יש לו קשר למציאות שהציג בתמונות. איזה רגע מדהים זה. ואיזה רגע קשה זה כשההפך קורה. לדעתי צריכה להיות באפליקציה אופציה לדווח על אנשים מהסוג הזה, והם יתבקשו לסור למשרדים המקומיים של חברת האפליקציה ויצטרכו לעבור סדרת צילומים טרייה שרק אותה יוכלו להעלות. קשים הם חיי הדייטים בעידן הדיגיטלי.
התרעות פיקוד העורף