לכל אחד יש הדבר הזה שהוא לא מסוגל לעשות כמו שצריך. אצלי הדבר הזה הוא חוסר היכולת להיפרד: לסיים משהו כשהוא כבר לא עובד, להגיד שלום יפה כשמשהו נגמר, לדעת להשאיר מאחור את מה שצריך. אני גוררת אחריי שובלים של יותר מארבעה עשורים של עבר, שאריות של דברים, סיפורים ומכרים שאספתי בדרך וכבר לא קשורים לכלום.
יש אנשים שהקשר איתם לא הבשיל לכדי חברות של ממש, ובכל זאת אני מרגישה אשמה כשאני לא יודעת לעשות קאט כשלא מתאים לי להיפגש או לדבר שעות על נושאים לא רלוונטיים. לפעמים אני מוצאת את עצמי עושה שמיניות באוויר כדי לתחזק קשר שואב אנרגיה, רק כדי לסמן וי של אי-נעימות, בלי להבין למה. מתרצת, מתנצלת, מתקשה לומר "לא" לאנשים שאני בקושי מכירה.
לא ברורה לי תחושת האשמה מול אנשים שלא באמת קרובים אליי, כאילו עצם הקשר או הרצון שלהם מחייב אותי להמשיך להשקיע בו, גם כשהוא כבר לא דומה לשום דבר שאני רוצה שיהיה בחיים שלי.
אני חוזרת אחורה ומנסה להיזכר איך הייתי כילדה, ונזכרת שמעולם לא אהבתי מסיבות סיום. לא הבנתי איך שנה אחת יש לנו מורה והיא כבר לא איתנו בשנה שאחריה. כשעבדתי בתיאטרון, גיליתי שוב את התכונה הזו, וביתר שאת. הפקות קצרות היו נגמרות אחרי חודשיים ומתחילות מחדש עם קאסט אחר. לפעמים הרגשתי כמו ילדה להורים דיפלומטיים, שנאלצים בכל שנה לעקור את המשפחה מהמדינה ולעבור למקום אחר. כמה אפשר ליצור מערכות יחסים עמוקות כשאת יודעת שהן עומדות להסתיים אוטוטו?
אומרים לנו שחיים פעם אחת ושחלק מהעניין הוא לדעת שלפעמים את נקשרת למישהו וזה עלול להיגמר. כשאת יושבת עם החברות הטובות בצהריים של שישי ומבטיחה שלא משנה מה יקרה, תמיד תפתרו יחד את התשבץ של סופ"ש, את לא באמת מבינה שבוקר אחד החיים של כולכן ישתנו. גם אם לטובה. את אומנם מחכה לשינוי, לפרק החדש שאת רוצה שייכנס לחיים שלך, אבל את לא תמיד מפנימה שזה יאלץ אותך לפעמים לסגור פרקים פתוחים.
לא מזמן דיברתי עם חברה שעומדת להפוך לראשונה לאמא. לצד ההתרגשות, נחתה עליה ההבנה שהחיים שלה עומדים להשתנות. תמיד הערצתי אותה על הזרימה, על היכולת להגיד "לא" ועל הגבולות הברורים שהיא מציבה, אבל הבנתי שגם היא מתקשה לשים מאחוריה את הישן, גם כשהוא לא טוב ולא משרת אותה. זה הרגיע אותי לדעת שאני לא היחידה שמתקשה בזה.
השיטה שלי להתמודד עם חוסר היכולת לסיים דברים היא פשוט לחתוך אותם. אני לא גאה בזה, ולא חושבת שזו הדרך הנכונה, אבל כשאני צריכה לסיים משהו ואין לי מילים אני עושה גוסטינג. נעלמת. כמו בתוכנית להגנת עדים שלא יודעים להתמודד עם המציאות, רק כדי שלא אצטרך לומר בקול רם: אני מסיימת כאן. אני ממשיכה הלאה.
בכל זאת, בזמן האחרון אני חושבת לקחת כפרויקט של עבודה עצמית את היכולת לסיים יפה דברים. בסופו של דבר, החיים מלאים בדברים שלא נפרדנו מהם כמו שצריך יותר מאשר בדברים שכן. אולי בגלל זה אנחנו לא מספיק מעריכים הזדמנויות לקלוז'ר, עד שהן נלקחות מאיתנו.
אני חושבת על זה שפרידות לא תמיד קורות ברגע אחד, הן לא מתנקזות למשפט מושלם או לטקס מסודר. לרוב הן מתרחשות באיחור: כשאנחנו מבינים שהרגלים השתנו, וגם העניין התחלף. לפעמים אנחנו כבר עמוק בתוך הפרידה ורק אז שמים לב אליה, כשאנחנו מקבלים תזכורת מהחיים הקודמים שלנו.
פתאום את מבינה שהיכולת להיפרד היא לא רק לדעת להגיד "זה לא עובד יותר", אלא גם להמשיך לחיות עם דברים שנגמרו לך בלי שביקשו רשות, כי גם זה קורה. לפעמים החיים לא שואלים אותנו אם אנחנו מוכנים להיפרד, לפעמים הם עושים את זה בשבילנו. את לא שמה לב לרגע המדויק שבו זה קורה: ביום אחד זה קיים, וביום הבא לא והחיים ממשיכים.
רק לפעמים, כשאת מניחה את השגרה בצד, את מאפשרת לאיזה חלל קטן להיפתח בתוכך ולהכניס בו משב של זיכרון מלטף, כזה שמזכיר לך שהיה כאן פעם עוד משהו.
התרעות פיקוד העורף