כל מפגש איתכם בחו"ל הותיר אותי מופתעת יותר מקודמו. מהחברותיות המתפרצת שהפגנתם, מהאינטליגנציה המרשימה, מהמודרניות, שחשובה גם לי, ובעיקר מהאומץ, ששמור ליחידי סגולה. הותרתם עליי את הרושם הכי הפוך והכי רחוק מזה שמתווך החוצה השלטון הדיקטטורי האייתוללי שהשתלט על חייכם.
נפעמתי מהעוז שלכם לעזוב את הבית מאחור ולפתוח עתיד חדש, כשאתם זרים גמורים בארץ חדשה. נמלאתי השראה מהאמביציה והיכולת שלכם לבנות את עצמכם מחדש בעשר אצבעות, כשאתם יודעים שבחרתם להימלט ממשטר אפל ומשוכנעים בצדקת דרככם שמגיעים לכם חיי אמת וחופש, גם במחיר האימה על אלה שהשארתם מאחור. לאנשים כמותכם מגיע בית איכותי שממנו יימלטו חורשי הרעה, ולא אתם – הטובים.
אני זוכרת היטב את מולא, גבר בשנות ה־40 לחייו, שרדף אחריי בשדרת שאנז אליזה הצרפתית, אחרי ששמע אותי מדברת בעברית בטלפון. זה היה לפני 20 שנה, שנות נצח, עוד לפני שפרו־פלסטינים השתלטו על העיר והטילו אימה על ישראלים ויהודים. מולא עבד אז בחנות התעופה האיראנית. חזותו החיצונית הייתה שיקית ומודרנית למדי, ופרצופו לבש חיוך מאוזן לאוזן. הוא ניסה לשכנע בכל כוחו אותי - צעירה שהייתה המומה מהמזרח־תיכוני שהסתער עליה ורק מחפשת לסיים את האירוע בשלום - שהוא בכלל נמלט מהמשטר האיום ונורא שלו באיראן. הוא התעקש מולי שהאזרחים האיראנים מתעבים את המשטר במדינה, ושהעם האיראני מבקש שלום איתנו, הישראלים, והציע לי לחיצת יד. סליחה, מולא. לא השבתי לידך המושטת, כי נבהלתי ועזבתי את המקום. היום אני מבינה מה שלא הבנתי אז.
היא דיברה אליי מחייכת, וכל המסעדה הביטה במפגש הספונטני שלנו - שתי צעירות ממדינות אויבות, באחווה נדירה. חיבוק המחץ של וידה והמילים שנאמרו מדם ליבה מלווים אותי בכל שידור שלי שעוסק באזרחים האיראנים. כמה עוצמה הייתה במפגש הזה. בסופו, הצטלמנו יחד למזכרת, ולאורך השנים מאז, אנחנו מחליפות לייקים הדדיים באינסטגרם.
התמלאתי השראה גם מהראיונות עם עיתונאים, ובעיקר עיתונאיות איראניות, ועם סופרות שזכיתי לקרוא את סיפור חייהן הבלתי נתפס. ספר אחרי ספר, שאותם קראתי בנשימה עצורה, זכיתי להכיר ממקור ראשון את גבורתן העילאית של הכותבות לקחת את רגליהן ולנוס מהמשטר האכזרי.
בכל המפגשים האלה, אתם, שאהין, חברי האיראני, נותנים לנו תחושה שאתם מבקשים שותפות איתנו הישראלים. אנחנו חשים שאתם תולים בנו תקווה. לו יכולתי, הייתי נלחמת יחד איתכם ברחובות טהרן, ובשאר חלקי הארץ שלכם. החום, האהבה, הרצון האמיתי לחיים טובים באמת ושיתוף הפעולה עם הישראלים התחוורו לי מהמפגשים אתכם. הצדק שבמחאות שלכם, למשל מחאת החיג'אב הצודקת והמרהיבה, שהסתיימה באופן ששבר גם את ליבי, סוחף אותי כישראלית.
כולי תקווה שעד פרסום המכתב הזה, כאן מעל דפי העיתון, הכל יהיה כבר פחות רלוונטי. הלוואי שתספיקו עד אז להפיל השלטון הרודני והמפלצתי שמנהל ומדכא את חייכם. מי ייתן שכמו בסרטים - הטובים ינצחו את הרעים, ולא תזדקקו לעזרה חיצונית, שהיא לעולם מורכבת מאוד, מתערבת מדי, ולא תמיד עושה את העבודה. עשו זאת אתם, כגיבורים. הירשמו בדפי ההיסטוריה בזכות השינוי האדיר שהובלתם באומץ מעורר הערצה, בזכות הכוח לקחת אחריות על חייכם. נצחו! למענכם, למען ילדיכם, וגם למעננו.
התרעות פיקוד העורף