המשימה לפרוק את חמאס מנשקה איננה ניצבת בראש סדר העדיפויות של המדינות המעורבות בעזה. לא משום שאינן רוצות בכך, אלא מתוך אילוצים. מצרים תשמח לראות בפירוקה. גם איחוד האמירויות, המובילה זה שנים מסע מאחורי הקלעים של מאבק בארגוני ג'יהאד. הירדנים ישמחו מכולם, כי חמאס משתמשת בה לצרכיה, ובשנים האחרונות הבריחה משטחה נשק רב לחמושים בגדה. ישמח גם טראמפ, שמקדם מסע נגד האחים המוסלמים וסניפיהם השונים.
התוכנית המצרית
אז כיצד, לעזאזל, רואים כל השחקנים הללו את חמאס בשנים הקרובות? ההנחה היא כי חמאס לא תתפרק מן הנשק מרצונה. אחרים יצטרכו לעשות כן במקומה. ועדת הניהול הפלסטינית שהוכרזה השבוע בשיתוף חמאס והרשות נועדה לספק את צרכיה האזרחיים בלבד של האוכלוסייה. מספר חבריה 15, כולם אנשי מקצוע בתיקים השונים, המשוללים מנדט ביטחוני וידע מהסוג הזה.
חמאס עצמה לא תעשה חיים קלים למי שירצה בפריקתה מן הנשק. בהווייתה, חמאס היא תנועת שחרור ומאבק. משימתן העליונה של התנועות הללו היא לשנות את המציאות. לשם כך הן באו לעולם. האמצעי בידה להשיג את השינוי הוא הקרָבה לסוגיה. הישרדות בכל מחיר איננה משימתה העליונה, אחרת אולי הייתה נאותה להמיר את מעמדה למפלגה בלתי חמושה. כאשר שוללים ממנה את האפשרות לשנות את המציאות, היא תילחם ותקריב – גם אם הדבר יביא לכלייתה. על כן היא לא תוותר על האמצעים להשיג את המטרה, כלומר הנשק.
איש לא מבטיח כי אחרי סילוקה הסופי של חמאס נדע לבנות שם מציאות חדשה. ישראל הוכיחה לאורך השנים כי היא מתקשה לבנות מציאות מדינית חדשה. זו משימה הדורשת אורך נשימה, הבנה אנושית, יכולת התמודדות עם אתגרים מורכבים באוכלוסייה זרה והבנה כי הפתרון המיוחל יגיע בתוך שנים ולא מיד. סבלנות איננה תכונה בולטת אצל מקבלי ההחלטות בישראל.
בין המומחים לדבר קיימת אף מחלוקת בשאלה למה הכוונה כאשר אומרים "לפרוק את חמאס מן הנשק". אפשר להפשיטם לגמרי מן הנשק – משימה שלא תיעשה מרצונם הטוב. אפשר גם לחתור לפריקה חלקית. כלומר, להשמיד את המנהרות, הרקטות ובתי המלאכה לייצור נשק, ולהותיר בידיהם את הרובים כדי שיוכלו להגן על עצמם מפני אויבים מבית. וכאלה יש רבים בימים אלה.
התרעות פיקוד העורף