בגרמניה רפובליקת ויימאר הייתה דמוקרטיה שברירית שקמה לאחר מאות שנים של קיסרות ומונרכיה ריכוזית. ויימאר הייתה מערכת ליברלית יוצאת דופן לזמנה: חופש ביטוי, חופש התאגדות, שוויון בפני החוק, עצמאות שיפוטית וזכויות אזרח רחבות. אך היא נולדה מתוך תבוסה והשפלה לאומית, ואויבי הדמוקרטיה למדו היטב ממוסוליני.
משטרים מתקיימים מכוח תחושה של לגיטימיות. זה נובע מאמונה כללית שהזכויות אמיתיות, ושבוררים ניטרליים – שופטים, בתי משפט, פקידים – מגינים על הזכויות של כולם ולא על אינטרס פוליטי של צד מסוים או פרסונה ספציפית. את זה מכונות הרעל חייבות לנטרל על ידי זריעת ציניות. לכן שופטים ושומרי סף – שבהגדרתם אינם נבחרים, כמו טייסים או רופאים – מוצגים כיריבים פוליטיים. כאשר הממשלה משדרת בוז גלוי כלפי בית המשפט – למשל, אם שר משפטים מסרב להכיר בנשיא בית המשפט העליון – נשחק עצם הרעיון של שלטון החוק. נשארים רק עם פוליטיקה.
סכין בגב האומה
חשובה לא פחות היא תקשורת פחדנית שמנרמלת את המתקפה על הדמוקרטיה – ומציגה "שני צדדים", גם כאשר אחד אמת והשני בדיה. תקשורת כזאת משדרת חשדנות כלפי כל, על מזבח הניטרליות. כאשר "כולם שקרנים" – זה טוב לשקרנים הכבדים. כאשר "כולם מושחתים" – זה מצוין למושחתים המקצוענים. כאשר "כולם אשמים" – האשמים יוצאים ללא פגע. כאשר את "כולם חוקרים" – אין באמת חקירה. ציניות קיצונית תמיד תשרת את כוחות הרשע.
הדוגמה הבולטת ביותר קשורה ל"פוטש מרתף הבירה" מ־1923 – ניסיון הפיכה כושל שהיה צריך לחסל לחלוטין את מנהיגו אדולף היטלר מבחינה פוליטית. במקום זאת, בית המשפט נהג בהיטלר ובשותפיו ברכות מופלגת, והוא ריצה פחות משנה בכלא. על דוכן העדים היטלר הפך את המשפט לבמת תעמולה (נשמע מוכר ממשפט אחר?), והשופט הביע הערכה. זאת, אף שבימין עדיין כינו בלעג את השופטים כ"אליטות" – כי בלי קשר לאמת, זה שימושי.
ההיסטוריה חוזרת
כאשר היטלר הפך סוף־סוף לקנצלר ב־1933, התרבות המוסדית שהייתה נדרשת כדי להתנגד לו כבר נחלשה. בתוך שבועות הושעו זכויות אזרח. חופש הביטוי, העיתונות, ההתארגנות וההגנה מפני מעצר שרירותי – כולם בוטלו. "מעצרי מנע" אפשרו מעצר ללא הגבלת זמן, ללא משפט, עורך דין או כתב אישום. שופטים ליברליים שנותרו, טוהרו או נדרשו להישבע אמונים לקנצלר במקום לחוקה. הוקמו בתי דין מיוחדים ל"בגידה" עם סיכויי הרשעה כמעט ודאיים. השוויון בפני החוק בוטל רשמית. זכויות אזרח נעלמו.
מי שאמר שזה לא יכול לקרות, שהכל היסטריה של הליברלים, התבדה. מי שלא הבין מה זה היעדר זכויות אזרח, גילה. מי שרצה מנהיג חזק, קיבל טירוף מפלצתי. איך זה נגמר, כולם יודעים.
אין צורך להתרשם מהמשך קיומם של פרלמנטים נטולי כוח במצבים כאלה – הכל עבודה בעיניים. מגיעים לזה תמיד באותה שיטה: דה־לגיטימציה של מוסדות שאינם נבחרים (בתי משפט, תקשורת עצמאית), מסגור מחודש של הגנות משפטיות כמכשול ל"רצון האמיתי" של העם, ושימוש במשבר – כלכלי, ביטחוני או תרבותי – להצדקת שינויים מערכתיים.
ובישראל? לאחרונה אני מופיע בפאנלים ומתעמת עם דוברי ימין שהתבייתו חזק מאי פעם על נשיא העליון והיועמ"שית, וברור מדוע: הגופים שהם מובילים עומדים בפרץ באופן כמעט בלעדי. לא צריך להיות סגן רמטכ"ל כדי להיות מודאג מהמצב – מההתקפות על מערכת המשפט, מהסימטריה המזויפת בין עובדות לשקרים, ומממשלה ששוקדת על יצירת מצב חירום תמידי. אין זו היסטריה – זו היסטוריה.
התרעות פיקוד העורף