מאז ומתמיד נשאתי את ישראל בליבי בגאווה. לא כקלישאה, אלא מתוך חוויה אישית עמוקה. לאורך שנים זכיתי להיות נוכחת ברגעים היסטוריים, מאחורי הקלעים וגם לאור הזרקורים, בלשכות המאובטחות בעולם, מול מי שמעצבים את סדר היום הגלובלי. שם, במוקדי הכוח של המעצמות, ייצגנו מדינה קטנה עם השפעה גדולה - והעולם הקשיב, לעיתים אף הצדיע.
היום, מבט גלובלי כן ובלתי מתייפייף מעורר בי חרדה. לא חשש מופשט, אלא דאגה עמוקה לעתידה של מדינת ישראל, לעם היהודי ולמקומנו בעולם.
אין ספק: העולם כולו נתון במשבר מנהיגות. מעצמות נחלשות מבית בשל לחצים דמוגרפיים, פוליטיים וכלכליים, ומאוימות מבחוץ במלחמות מתמשכות, ובראשן רוסיה-אוקראינה. אך הידיעה הזו אינה מנחמת. ישראל, יותר מכל מדינה אחרת, זקוקה ליכולת ניווט מדויקת, לאיזון ולחוכמה מדינית ארוכת טווח. ואי אפשר להתעלם מהפער בין מה שהיינו לבין מה שאנחנו מקרינים כיום.
ובתוך כל זה, השיח הציבורי בישראל מתמקד כמעט בלעדית בבחירות, אך לא בעתיד. לא במעמדנו הקורס בדעת הקהל האמריקאית, לא בניכור הגובר באירופה, ואפילו לא בהתפוררות הריבונות בחלקים מהנגב. הבחירות נדונות כטכניקה, לא כהזדמנות. אבל בחירות אמורות להיות רגע של חזון. של בחירה בדרך אחרת.
יש בישראל אנשים מצוינים, ערכיים, מחויבים, עם ברק בעיניים ותחושת שליחות עמוקה. חלקם כבר נמצאים בזירה הציבורית, ואחרים מבינים כעת שאין עוד פריבילגיה לעמוד מן הצד. זה הרגע להפשיל שרוולים, להיכנס בעוצמה וברוח גדולה לזירה הממלכתית-מדינית, ולבנות הנהגה מחבּרת.
המדינה הזו זקוקה למעשה מרכבה מדויק: חיבור בין קהלים, בין קהילות, בין מרכז לפריפריה, בין זהויות. לא מתוך טשטוש - אלא מתוך כבוד הדדי וראייה משותפת של העתיד.
התרעות פיקוד העורף