מלחמת חרבות ברזל והלחימה הממושכת בשבע חזיתות בו־ זמנית יצרו מציאות ביטחונית חסרת תקדים. לא רק בהיקף האיומים, אלא גם בעומס המתמיד שהוטל על הלוחמים. מאות אלפי חיילי מילואים גויסו לשירות ממושך, רציף ושוחק. כזה שאינו מסתיים עם הירי האחרון ואינו נגמר עם החזרה הביתה.
לצד הנפגעים והנופלים בשדה הקרב, מתנהלת מלחמה נוספת סמויה מן העין, אך קטלנית לא פחות. זו המערכה על נפש הלוחמים. במערכה הזו משלמים החיילים מחיר כבד ולעיתים בלתי הפיך. דווקא כאן, במקום שבו האחריות ברורה מאי פעם, בוחרת המדינה להיאחז בכללים מיושנים ולהתחמק מהכרה מלאה באחריותה.
ב־2017 התגייס לגולני כחייל בודד מארה"ב. במלחמה האחרונה שירת כצלף בעזה ובלבנון, חיסל מחבלים רבים, פינה נפגעים לכוחותינו וחווה מראות קשים. בת זוגו סיפרה בגלי צה"ל שסבל מפוסט־טראומה: סיוטים, פלאשבקים ותחושת מחיר נפשי שהוא משלם, לדבריו, "כדי להגן עלינו". הוא החל לקבל טיפול נפשי במכון פרטי, אך לא פנה להכרה באגף השיקום של משרד הביטחון.
חייל שמתאבד בשל שירותו הצבאי אינו טרגדיה פרטית ומשפחתית מנותקת מהקשר. המוות הוא תוצאה ישירה של שירות ממושך, עומסים נפשיים קיצוניים, חשיפה לאירועים טראומטיים, תחושת אחריות כבדה, ולעיתים גם מערכת שלא השכילה לזהות מצוקה בזמן או להעניק מענה מספק. ההתכחשות לקשר ההדוק הזה היא עוול מוסרי.
מה משמעות ההגדרה הזאת? הלוויה וטקס קבורה עם סממנים צבאיים: מפקדו של החייל יישא הספד, חיילים ילוו, זר צה"ל יונח על הקבר – אלמנטים צבאיים סמליים. המשפחה תקבל ליווי בימי השבעה, אך ההכרה היא אזרחית־מנהלית בלבד. אין רישום כחלל צה"ל, אין הכללה מלאה במערך ההנצחה ואין שוויון בזכויות ובמעמד למשפחות השכולות.
הוועדה קבעה קו ברור: ההתאבדות, גם אם נגרמה עקב שירות צבאי ממושך ומוכח, אינה שקולה לנפילה בשירות צבאי ואינה מזכה בהכרה מלאה. כלומר, הוועדה מודה בקשר שבין השירות לבין ההתאבדות, אבל מסרבת להכיר במשמעותו המלאה. זהו כשל לוגי ומוסרי: אם השירות הצבאי הוביל לקריסה הנפשית – אין בסיס ענייני לשלול את ההכרה המלאה בנפילה. "סממנים צבאיים" אינם תחליף להכרה, הם יוצרים מצג של כבוד, אך שוללים אחריות.
ועדת אלמוז, מצידה, דורשת קשר סיבתי חד, ברור ומיידי. משך הזמן שנקבע להכרה הוא שנתיים מתום השירות, דרישה שאינה תואמת את אופיה של פגיעה נפשית. טראומה אינה אירוע בודד, אלא תהליך מצטבר. הדרישה הזו הופכת את מרבית המקרים לבלתי ניתנים להכרה מראש. כך נוצר עיוות עמוק: ככל שהפגיעה הנפשית שקטה, מצטברת ופחות מתועדת – כך פוחת הסיכוי להכרה.
במבחן התוצאה, הוועדה ובה מומחים ואנשי מקצוע (ללא ספק בעלי כוונות טובות), פעלה לפי תפיסות שנקבעו בשגרה, אך יישמה אותן במציאות של מלחמה מתמשכת. בחוויית שירות מילואים רצוף של מאות ימים, חשיפה מתמדת לאובדן ולסכנה, וחזרה לאזרחות ללא תקופת התאוששות אמיתית – במציאות זו, קריסה נפשית אינה חריגה, היא סיכון צפוי. מדיניות שאינה מתעדכנת בהתאם למציאות, היא מדיניות כושלת.
התרעות פיקוד העורף