אירופה וארצות הברית ממשיכות להציג את עצמן כמצפן המוסרי של העולם החופשי. הן מדברות גבוהה־גבוהה על זכויות אדם, צדק אוניברסלי ושלטון החוק. אך מאחורי המסך הפסאודו־ערכי הזה מסתתרת מציאות מטרידה בהרבה: מוסר סלקטיבי, פחד פוליטי, אינטרסים כלכליים - וכסף גדול שמכתיב את גבולות השיח. מאז מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר נחשפת הצביעות המערבית במלוא עוצמתה, באופן כזה שאי אפשר עוד להתעלם ממנה.
כאשר מדינת ישראל מגינה על אזרחיה מול ארגון טרור רצחני, היא מוצגת כמדינה תוקפנית, ככוח מדכא וכבעיה מוסרית עולמית. לעומת זאת, טרור אסלאמי, רצח אזרחים, חטיפת ילדים ואונס נשים זוכים להסברים, לרציונליזציה, ולעיתים אף להצדקה במסווה אקדמי. זו איננה טעות, זו שיטה.
כדי להבין את עומק הריקבון, חייבים להביט אל מקורות המימון. במשך שנים הוזרמו מיליארדי דולרים מקטאר למוסדות אקדמיים במערב, בעיקר בארצות הברית ובאירופה. לא תרומות תמימות למדע ולחינוך, אלא השקעה אסטרטגית. זהו כסף שקונה שתיקה, משנה תוכניות לימוד, מעצב שיח ציבורי ומעניק לגיטימציה לנרטיבים אנטי־מערביים ואנטי־ישראליים.
אוניברסיטאות יוקרתיות, שאמורות להיות מגדלור של חשיבה ביקורתית, הפכו לזירות של אינדוקטרינציה. תחת דגל ה"פרוגרסיביות", סטודנטים נחשפים לנרטיב חד־צדדי שבו ישראל היא תמיד האשמה והטרור תמיד מובן. מרצים המנסים להציג עמדה מורכבת מודרים, סטודנטים יהודים מושתקים ולעיתים אף מאוימים. זה אינו חופש אקדמי, זו השחתה מוסרית בכסף זר.
קטאר, מדינה שאינה דמוקרטית, שאינה מכבדת זכויות אדם בסיסיות, שמממנת תנועות אסלאמיסטיות ומארחת הנהגות טרור, מצליחה להשפיע על השיח במערב יותר מכל מדינה דמוקרטית. והמערב? שותק. לא בגלל עקרונות, אלא בגלל חוזים, השקעות, תלות כלכלית ופחד.
אירופה, במיוחד, לוקה בצביעות עמוקה. מדינות שמטיפות לישראל על מוסר מתקשות להתמודד עם הקצנה אסלאמית בתוך גבולותיהן. הן חוששות מהרחוב, מהמהגרים, מהאלימות. קל יותר להפנות אצבע מאשימה אל ישראל מאשר להתמודד עם הכישלונות בבית. ישראל הופכת לשעיר לעזאזל נוח, רחוק, יהודי וחזק.
גם בארצות הברית, בעיקר בקרב הדור הצעיר, מתפתחת תפיסת עולם פשטנית ומסוכנת: העולם מחולק ל"מדכאים" ו"מדוכאים". ישראל משובצת אוטומטית בצד המדכא, וחמאס זוכה לחסינות מוסרית כ"תנועת התנגדות". זוהי אינטלקטואליזציה של רצח, תהליך שממומן היטב בכסף קטארי.
כאשר עיר שבה מתגוררת הקהילה היהודית הגדולה בעולם בוחרת הנהגה המזוהה עם עמדות מסוג זה, מדובר לא רק באירוע פוליטי, אלא באות אזהרה חברתי ומוסרי. המערב דורש מישראל סטנדרטים שאינו דורש מאף מדינה אחרת. הוא מטיף לה מוסר, אך הוא עצמו החריב ערים בעיראק ובאפגניסטן. הוא מדבר על פרופורציות, אך איבד אותן מזמן. והוא מוכן למכור את ערכיו עבור חוזי גז, השקעות ותרומות עתק.
בסופו של דבר, זו אינה רק מתקפה על ישראל. זהו כישלון מוסרי עמוק של המערב עצמו. חברה שמאפשרת לכסף זר להשחית את מוסדותיה, להשתיק ביקורת חופשית ולאפשר לאנטישמיות חדשה לפרוח במסווה של צדק, מאבדת את זכותה להטיף מוסר לאחרים. חברה המוכנה לשתוק מול טרור ממומן ואידיאולוגיה רצחנית, אינה בעלת מצפן מוסרי. כשהם יבינו כי הם מאבדים את מדינתם לאסלאמיסטים הקיצונים ולחוקי השריעה, אולי הם יואילו להתעורר, אלא שזה יהיה כנראה מאוחר מדי.
התרעות פיקוד העורף