הכפייה הדתית האלימה של האסלאם הסוני, שאיימה על עצם קיומם של השיעים, הכריחה אותם – אולי בדומה ל"מראנוס" היהודים (ה"אנוסים" בספרד ופורטוגל במאות ה־15 וה־16) - "לשמור על נפשם". מדובר בתרגום כמעט מילולי ל"תקייה", וזאת על ידי התחזות לסונים המדכאים.
אין בכך שום היתר דתי רב־דורי לכל מוסלמי לשקר בכל דבר ועניין, פוליטי או אחר, כפי שטוענים בעלי עניין יהודים – אלא ביטוי למאמץ הישרדותי נוכח כפייה סונית אלימה. זהו מצב שאיננו קיים בישראל בשום צורה, וניתן לחזות בו כיום רק באפריקה, שם ארגוני טרור סונים מאסלמים בכפייה אפריקאים.
חוקרינו במכון ממר"י, העוקב יום־יום זה 28 שנים אחר התקשורת בעולם המוסלמי, כמעט שאינם נתקלים במושג זה, לא בתקשורת הערבית ולא בזו הפרסית.
• להסכם חודייביה ב־628 לספירה, בין נביא האסלאם מוחמד בן עבדאללה לבין שבט קורייש במכה, שנקבע לעשר שנים והופר על ידי מוחמד כעבור 18 חודשים, אין כל קשר לעניין ה"תקייה" והשיעה. הבעיה בהסכם הזה איננה בהפרתו דווקא, ותולדות התפשטות האימפריה האסלאמית לגבולות סין במזרח וצרפת במערב מלאות בפרקי מלחמה והסכמים זמניים, כמו תולדות כל האימפריות הקדומות.
הבעיה בהסכם חודייביה היא בהגדרתו על ידי מוחמד כ"שלום ופיוס" ("צולח אל־חודייביה") שיש לו תאריך תפוגה קבוע מראש (עשר שנים), כאילו היה זה בקבוק חלב. בתפיסה המערבית, לשלום ולפיוס אין תאריך תפוגה. רק להפסקת אלימות – "הודנה", ובימינו "הפסקת אש" – יש תוקף לזמן מוגבל והיא מקובלת בכל המקומות ובכל הזמנים.
דת האסלאם, החותרת לאסלם את כל באי עולם, בחרב או בדרכים אחרות ("כדי שהדת כולה תהיה לאללה", סורה 8, פסוק 39 בקוראן), איננה קלה להבנה למי שאינם מוסלמים. מוטב להימנע מלהוסיף לה פרשנות פוליטית שגויה ומטעה.
התרעות פיקוד העורף