רצה הגורל והצנזורה הצבאית פסלה את הפרסום הזה קטגורית. לא בגלל תוכנו, שהיה לא משמעותי, אלא בגלל הדרך שבאמצעותה השיג צה"ל את המידע. מודיעין יקר ערך ומציאות, שהושג במאמץ רב. הפרסום היה גורם לחמאס להבין את היכולות המודיעיניות ואת החדירה לליבת הסוד שלו, מביא להרס המקורות המודיעיניים, מסכן חיי לוחמים וחטופים ומייצר נזק ביטחוני עצום.
כמה מחבריי בתקשורת מובילים את הדעה הזו. רונן ברגמן ורביב דרוקר סבורים שלא רק המשטרה, גם השב"כ מורתע. הם סבורים שבחקירות ההדלפה ל"בילד" וקטארגייט ניתנו לנאשם נתניהו הנחות סלב, נעשו מאמצי־על כדי לא לחקור אותו, כדי שהחקירה לא תוביל אליו, כדי שלא ייאלצו להתמודד שוב עם כל ההשלכות של חקירת ראש ממשלה, מכונת הרעל וכל הג'אז הזה.
אבל יש כאן עוד משהו. במקרה של השב"כ, אני נוטה להאמין שלא רק הרתעה הייתה כאן, אלא גם ריסון. לשב"כ יש אמצעים דרקוניים וכוח רב, מהסוג שאין למשטרה. חשוב שהשב"כ יהיה מרוסן. גם במקומות שהחוק לא מרסן את עצמו, הוא צריך לייצר ריסון עצמי. זה נכון, השב"כ לא השתמש בחקירת פלדשטיין באמצעים המשמשים אותו לחקירת טרור. להבנתי, טוב שכך. גם בחקירת יורי הזיקוק לעבר בית נתניהו לא נעשה שימוש באמצעים הללו, אמצעים הנשמרים למקרים של פצצה מתקתקת.
כדור הצחנה הזה נמצא עכשיו בידי המשטרה. צריך לקוות שהיא תדע לבער אותו. והכי חשוב זה שעכשיו הציבור יודע במה עסקו בכירי לשכת ראש הממשלה כשישראל נאבקה במלחמה רב־זירתית ועשרות מבניה ובנותיה נאבקו על חייהם במנהרות חמאס. הם עסקו בטינופים, במבצעי השפעה לטובת קטאר, מממנת החמאס, והיו ממוקדים במשימה החשובה האמיתית שלהם: מילוטו של בנימין נתניהו מאחריות לאסון הכבד ביותר שקרה לנו מאז השואה. שאלה נוספת היא מה ידע או לא ידע נתניהו עצמו על פעילותם. אם תשאלו אותי, זו שאלה רטורית.
התרעות פיקוד העורף