המשפט הישראלי, בשלב זה, נוטה להתיר שימוש בזרע של נפטר כשיש לפחות הורה ביולוגי חי אחד, שנרשם כהורה ומגדל את הילד. כך בפונדקאות, כך בהפריה - תמיד קיימת דמות הורית ברורה, מחויבת, נושאת באחריות. יש השואלים, מה עם רצון הילד? האם הוא בא לעולם כנחמה להורים שכולים? אך מנגד עולה השאלה: האם השאלה הזו בכלל רלוונטית, האם מישהו שאל אותנו אם ברצוננו להיוולד?
כשאין גבולות ברורים, מתבקשת חקיקה לטובת יצירת מנגנון של בחירה מודעת. ייתכן שהפתרון הוא ליידע חיילים ומפקדים, עם גיוסם, באפשרות לקצירת זרע ובמשמעויות של השימוש בו. לאפשר להם, אם ירצו, להחליט מראש ולמלא טופס שבו יהיה כתוב אם הם מסכימים שישתמשו בזרעם לאחר מותם, ובאילו תנאים.
הבחורים הצעירים שיוצאים לקרב אינם ילדים. הם חיילים, הם אחראים לחיי אחרים, ואם הטכנולוגיה מאפשרת - צריך בהחלט לתת להם את האפשרות להמשכיות. וכך, גם ההורים לא יצטרכו להיכנס למסע בלתי ידוע, שאולי יטמון בחובו מפח נפש. אם ניתן מבחינה טכנולוגית לאפשר לנופלים המשכיות ולהורים שלהם לחבוק נכד מהם - יש לאפשר את זה.
התרעות פיקוד העורף