חיזוק הדמוקרטיה מחייב הסדרה ברורה של סמכויות בית המשפט

בית המשפט הגבוה לצדק בישראל הוקם על בסיס המודל הבריטי של High Court of Justice שמעמיד במרכזו את עקרון ריבונות הפרלמנט ומעניק לבתי המשפט תפקיד מצומצם של פיקוח על פעולת המנהל הציבורי. כוונת המחוקק הישראלי לא הייתה ליצור בית משפט חוקתי בעל עליונות על הכנסת והממשלה, אלא מוסד שיפוטי שתפקידו להבטיח פעולה בסמכות, למנוע שרירותיות שלטונית חריגה ולהגן על שלטון החוק. בהיעדר חוקה כתובה, הכנסת נתפסה כריבון הדמוקרטי שמבטא את רצון הציבור.

כל עוד בג״ץ פעל ברוח זו, בדומה למודל הבריטי, לא נשמעה בציבוריות הישראלית טענה שלפיה הדמוקרטיה בסכנה. להפך, בג״ץ נהנה במשך עשרות שנים מאמון ציבורי רחב ומלגיטימציה רבה. הוא נתפס כמוסד מקצועי, מאופק ולא פוליטי, המגן מפני חריגות קיצוניות בלי להחליף את שיקול דעתם של נבחרי הציבור.

השינוי החל בהדרגה, וביתר שאת מאז שנות ה־90, אך לא באמצעות חקיקה מסודרת או דיון ציבורי רחב, אלא באמצעות פסיקות שיפוטיות. בג״ץ הרחיב את תחומי התערבותו בכמה מישורים מרכזיים: ביטול ההבחנה בין נושאים שפיטים ללא־שפיטים, שימוש גובר בעילות כלליות וערכיות כמו סבירות ומידתיות, והרחבת זכות העמידה. בעוד שבעבר רק מי שנפגע אישית מהחלטה שלטונית היה רשאי לעתור, כיום רשאים לפנות לבג״ץ גם עמותות אידיאולוגיות, ארגונים זרים ולעיתים גורמים שאינם נפגעים כלל, ואף כאלה המזוהים עם אינטרסים עוינים למדינת ישראל. במקביל, נפגעים ישירים אינם תמיד זוכים למעמד מועדף.

להרחבות אלה הייתה השלכה ישירה על האיזון בין הרשויות. בית המשפט אינו מסתפק עוד בבחינת חוקיות פורמלית, אלא מחליף לעיתים את שיקול הדעת של הרשות המבצעת והמחוקקת בשיקול דעת שיפוטי־ערכי. הכנסת, כריבון הדמוקרטי, מצאה עצמה מצומצמת במרחב פעולתה – לא מכוח חוק יסוד, אלא מכוח פסיקה.

עצם הדיון בשאלת ביקורת שיפוטית על חקיקה אינו פסול, אך במדינה שאין בה חוקה מלאה מהלך כזה מחייב הסדרה ולגיטימציה ציבורית רחבה. כשסמכויות בעלות משמעות משטרית עמוקה מתעצבות בפסיקה בלבד, נוצר מתח דמוקרטי חריף. אחד המחירים המרכזיים של תהליך זה הוא שחיקת אמון הציבור. ככל שבג״ץ העמיק את מעורבותו בסוגיות פוליטיות וערכיות, כך גברה התחושה שהוא חדל להיות בורר ניטרלי והפך לשחקן בזירה הציבורית.

הוויכוח סביב בג״ץ אינו על עצמאות שיפוטית או על חשיבות שלטון החוק, אלא על גבולות הכוח במשטר דמוקרטי. הריבונות בדמוקרטיה נתונה בידי העם, באמצעות נבחריו, ובית המשפט נועד להגן על החוק ולרסן חריגות, לא להחליף הכרעות ערכיות וציבוריות של הדרג הנבחר. חיזוק הדמוקרטיה מחייב אפוא לא החלשה של בית המשפט, אלא הסדרה ברורה של סמכויותיו, קביעת גבולות מוסכמים והחזרת האיזון בין הרשויות.