מותר לנו לצפות מחברי הממשלה לנהוג באחריות ולא כחבורת רחוב

העימות בין ממשלת ישראל ובין בית המשפט העליון עולה על פסים מסוכנים המדרדרים את מדינת ישראל כולה. את העימות מאיצים שרי ממשלה, בהסכמה שבשתיקה של ראש הממשלה. אין שום מניעה מהעברת ביקורת עניינית על החלטות שופטים, אך מרגע ששר אוצר הופך ביקורתו למתקפה אישית על נשיא בית המשפט העליון, ומצהיר “אנחנו נדרוס אותו”, במובן הסמלי או במובן הפיזי, שברנו את כל הגבולות והובלנו את המדינה אל משבר. לא רק חוקתי, אלא גם מבני.

מה מניע משטמה זו של שרי ממשלה כלפי בית המשפט העליון ונשיאו? אתמקד בשלושה תחומים.

אין מדינה בעולם המערבי שבמסגרת חוקתה אין פרק המגדיר את זכויות היסוד של האדם. במשטר דמוקרטי העם אכן בוחר את המחוקקים ואת הרשות המבצעת, אך הוא לא מעניק להם את הכוח לפגוע בזכויות היסוד של היחיד, שהן בדרך כלל גם הזכות לחיים, לקניין, לאושר ולכבוד.

בשנת 1992 הצלחנו להעביר בכנסת שני חוקי יסוד קצרים המגדירים את זכויות היסוד של הפרט בישראל: חוק היסוד כבוד האדם וחירותו וחוק היסוד חופש העיסוק. בשלב החקיקה היו לנו דיונים משותפים עם משרד המשפטים, אך לא עם נציגות בית המשפט. הכל היה פרי עבודת הכנסת ורצונה. שני חוקים אלה הם מגילת זכויות האדם זוטא של מדינת ישראל.

פרופ׳ אהרן ברק הדגיש לאחר מכן את משמעות חוקים אלה והגדיר אותם ״מהפכה חוקתית״ כיוון שלראשונה, בחוק, הוענקה סמכות לבית המשפט העליון לבטל חוק של הכנסת הסותר את זכויות היסוד. כל ילד יוכל להבין שאם אין הגנה משפטית על זכויות היסוד של היחיד, אין זכויות יסוד. הן הופכות למסמך הצהרתי סימפתי המגדיר זכויות נאצלות. נשאלת השאלה: מה אנו רוצים? שבכל חוקות העולם יהיה פרק זכויות היסוד של היחיד, ורק בישראל לא? על שאלה זו צריכים להשיב כל אלה שיש להם ביקורת על כוח הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון.

מכאן למבחן הסבירות. תורת המשפט בכל מדינה מתפתחת עם התפתחות המדינה והחברה. המשפט אינו קפוא, ואנחנו אימצנו את העיקרון המקובל שלפיו פעולות הרשות המבצעת יעמדו במבחן הסבירות. יש כאלה שאינם מאושרים מכך ואף הוגש חוק יסוד לביטול מבחן הסבירות בדגש על כך שמבחן זה לא יופעל אפילו במקרה של מינויים לתפקידים ציבוריים או אי־שימוש שר בסמכותו. יישאלו הקובלים על כך שבית המשפט מנהיג ביקורת שיפוטית על מידת הסבירות של פעולות הרשות המבצעת: מה אתם רוצים? שכל שר יוכל לעשות במסגרת סמכותו הפורמלית ככל העולה על רוחו, ללא כל מגבלה?

התחום השלישי הוא תחום השיפוט. כאן אכן טמונה בעיה גדולה: מהו תחום השיפוט ומתי מדובר בשאלה משפטית ולא בהתנגשות ערכים או השקפת עולם? לדוגמה, אני סבור כי לתועלת המשרתים בצה”ל לא צריך לסגור את גלי צה״ל אלא לשנות באופן יסודי את מתכונת התחנה. אבל כשממשלה מחליטה לסגור את גלי צה”ל, אין אני משוכנע שבתחום סמכותו המשפטית של בית המשפט העליון לפסול החלטה זו. זוהי החלטה ערכית וארגונית, ולא משפטית.

כמובן, עולות שאלות נוספות בתחום רגיש זה, אך מותר לנו לצפות מחברי הממשלה לנהוג באחריות ולא כחבורת רחוב. למתוח ביקורת עניינית ולא להטיח ביקורת בסגנון אלים ומתלהם. אם ימשיכו בדרך פרועה וחסרת אחריות זו הם יהרסו מוסדות מדינה.