השבוע נפתח "שבוע הדמוקרטיה". העיתוי אינו מקרי. בעוד בישראל מתקיים שיח פוליטי מתוח ורווי קיטוב, המבט האזורי והעולמי מחדד אמת פשוטה אך לא מובנת מאליה: דמוקרטיה איננה מצב נתון, אלא תהליך מתמשך של מאבק, בחירה וכן אפשר לקרוא לזה תחזוקה.
בימים שבהם אזרחי איראן יוצאים לרחובות ומשלמים מחיר אישי כבד על דרישה לחירות, ייצוג וזכויות בסיסיות, קשה להתעלם מהפער. שם, עצם הדרישה לדמוקרטיה היא אקט של אומץ קיומי. כאן, לעיתים, היא נתפסת כעמדה פוליטית, כעמדת מחנה. המלחמות והעימותים באזור מזכירים לנו שדמוקרטיה איננה מותרות של שגרה, אלא מנגנון חוסן עמוק שמאפשר לחברה להתמודד עם משברים בלי להתפרק מבפנים.
גם בישראל המאבק על דמותה של הדמוקרטיה אינו מתחיל ונגמר בקלפיות, בחקיקה או בסיסמאות. הוא מתרחש במרחבי החיים עצמם, ובעיקר במערכת החינוך. שם מתעצבת היכולת להכיל מחלוקת, לנהל שיח, להציב גבולות ולכבד זכויות גם כשלא מסכימים.
המציאות החינוכית כיום מורכבת. במקומות שונים בארץ מושגים כמו ממלכתיות, ציונות, יהדות או דמוקרטיה מעוררים התנגדות, רתיעה או חשד. לא בגלל שהם ריקים מתוכן, אלא משום שהם נטענו במשמעויות פוליטיות צרות. הדבר מזכיר אנקדוטה מתקופתה של שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, שתיארה כיצד לא הצליחו להסכים על תליית מפת מדינת ישראל בכיתות בשל מחלוקת על גבולותיה, עד שהוצע לתלות תצלומי אוויר.
המענה חייב להיות גמיש, מקומי ומכבד ידע מקצועי. הצלחה אמיתית נמדדת גם ביכולת לסגת לאחור, כאשר בית ספר או רשות יוצאים מתהליך מחוזקים ועצמאיים. דמוקרטיה בריאה אינה תלויה בגורם אחד, אלא ביכולת של החברה כולה לשאת אחריות.
אנחנו נדרשים לנווט בין עמדות ומערכת פוליטית סוערת, וללמוד לדבר בערכים מבלי להפוך לשחקנים מפלגתיים. זו משימה לאומית מורכבת מאין כמותה.
כאן נכנס גם תפקידה של החברה האזרחית. פחות כספקית של פתרונות מוכנים, יותר כשותפה לתהליך. מערכת מותשת אינה זקוקה לעוד תוכניות מדף, אלא להקשבה, לליווי, וליכולת להחזיק מורכבות. השאלה החשובה איננה "מה נביא", אלא מה מקשה, מה שוחק, ומה מאפשר לאנשי החינוך להישאר, להתפתח ולהוביל.
התרעות פיקוד העורף