גדלתי במקום שבו כיבדו היררכיה לא מתוך פחד, אלא מתוך הבנה שבלי כבוד אין חברה. כיבדו שלטון לא מפני שהוא תמיד צודק, אלא מפני שהוא הכלי שלנו לניהול חיים משותפים. למדנו להכיר גבול, מידה ואחריות. היו גבולות ברורים למה מותר ומה אסור - גם כשכועסים, גם כשנאבקים, גם כשחלוקים עמוקות. היום, לצערי, המציאות שונה.
השפה הציבורית גסה ואלימה, הכבוד נשחק והדוגמה האישית הולכת ונעלמת. אין זו בעיית סגנון. זו בעיית משילות. משילות אינה נמדדת בעוצמת הקול או בכוח הזרוע, אלא ביכולת לדרוש הערכה וציות מתוך אמון. וכשאמון מתערער, אין חוק, משטרה או רוב פוליטי שמסוגלים להחזיק חברה לאורך זמן. כשמנהיגים מרשים לעצמם שיח של ביזוי, השפלה ודה-לגיטימציה כלפי מוסדות המדינה ושומרי הסף שלה הם משדרים לציבור שאין כללים ואין גבולות. ומה שמתחיל למעלה מחלחל במהירות למטה.
זה איננו ויכוח ימין ושמאל. זו שאלה אחת בלבד: איזו דוגמה אישית ניתנת בשם השלטון. ילדים אינם לומדים מערכים מוצהרים, אלא מהתנהגות. וכשמנהיגות מדברת באלימות היא מנרמלת אלימות. כשהיא מבזה מוסדות היא מחלישה את עצמה. מדינה יכולה לשרוד מחלוקות חריפות. היא אינה שורדת אובדן דרך.
ומכאן הקריאה הברורה למנהיגות. האחריות לתיקון מונחת בראש ובראשונה על מי שמחזיקים בכוח. לא בעוד חוק ולא בעוד מהלך טקטי, אלא בהחלטה ערכית. לעצור, לרסן, לבחור מילים שמחזיקות בית ולא שורפות אותו. להבין שכוח שלטוני אינו רישיון לרמיסה, אלא חובה לשמירה.
ולצד הקריאה הזו, יש גם כאב. אמיתי, אזרחי, הורי. דאגה כנה לדור ההמשך, לילדים ולנכדים. חשש שהשיח שאנו מנרמלים היום יהיה המציאות שבתוכה הם יגדלו מחר. הקיום כאן, החברתי, המוסרי, המשותף - חשוב יותר מכל הישג פוליטי רגעי. והמחיר, אם לא נזכור זאת, ישולם לא בכנסת, אלא בבית. בבית שלנו.
התרעות פיקוד העורף