גם מנחם בגין בראשית כהונתו הצהיר שישראל יכלה לוותר על הסיוע האמריקאי, אך הוא לא היה מצוי בנבכי הסוגיה, ואילו משה ארנס כשר הביטחון ניסה להתייחס לעניין בצורה מעשית ובסופו של דבר החליט להשאיר את המצב כפי שהיה. נתניהו הבין לפני 28 שנים שהמשק הישראלי הגיע לדרגה כזאת של צמיחה שהסיוע הכלכלי האזרחי לא נחוץ, ושביטולו יתקבל בציבור האמריקאי ובקונגרס כצעד מבורך. עם זאת, הוא הבטיח את המשך הסיוע הביטחוני שרוב חברי הקונגרס משתי המפלגות תמכו בו מאז ועד היום. הסיוע ניתן גם על ידי ממשלים בלתי אוהדים, כמו זה של הנשיא אובמה, ועמד על יותר משלושה מיליארד דולר בשנה, אף שבתנאיו נעשו שינויים מסוימים.
עכשיו הכלכלה הישראלית אכן הגיעה לממדים שיאפשרו לה לעמוד באופן הדרגתי על רגליה גם ללא הסיוע הביטחוני האמריקאי. יש בישראל גורמים, כולל ביטחוניים, שטוענים שהסיוע מכניס מתח מיותר לדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית, עלול לפגוע בחופש הפעולה הישראלי, יוצר תלות צבאית בארצות הברית ופוגע בייצור התעשייתי בישראל. מנגד אפשר, כמובן, לטעון שרבות ממגרעות אלה לא ייעלמו גם עם ביטול הסיוע, ואפשר להיווכח בסימנים לכך בימים אלה. התשובה איננה מוחלטת, לכאן או לכאן. הוויכוח, אגב, איננו חדש. שר הביטחון משה דיין וסגנו צבי “צ’רה" צור פעלו להגדלת הייצור הביטחוני העצמי, בניגוד ליצחק רבין שסבר שעדיף לרכוש מהמדף האמריקאי כל מה שניתן.
לסיוע יש והיו היבטים חשובים מעבר לפן הכספי, כגון שיתוף הפעולה בין מערכות הביטחון והצבאות והיתרון שיש לישראל ברכישת סוגים מתקדמים של אמצעי לחימה. חשוב לדאוג לכך שצמצום הדרגתי של הסיוע, על אחת כמה וכמה ביטולו המוחלט, לא יביאו גם לביטול המחויבות האמריקאית לשמירה על יתרונה הצבאי, האיכותי והכמותי של ישראל מול כל שכנותיה. הרצון להיגמל, ולו באופן הדרגתי, מהסיוע הביטחוני האמריקאי, עלול גם לפגוע בקונצנזוס שהיה ונחלש בנושא התמיכה הכללית בישראל.
בשל כך ישראל צריכה לפעול לחידוש הסכם הסיוע, תוך הכנסת אלמנטים בהסכם שיענו הן על מגמותיה והן על אלה של ארצות הברית, אך בלי לבטל את המחויבות החוזית של ארצות הברית לעצם המסגרת, שאם לא תחודש עלולה לפוג בתוך שנתיים. מבחינה מדינית, לדברים של נתניהו ב"אקונומיסט" היו שתי מטרות: לפעול כמהלך מונע כלפי אלה בפוליטיקה האמריקאית, בשמאל ובימין, שתובעים נקיטת צעדים שונים כלפי ישראל, ולסייע לנשיא טראמפ במאמציו להגדיל את תקציב הביטחון של ארצות הברית בלי שייגרעו ממנו סכומים גדולים לסיוע חוץ.
יש גם סיכונים, אומנם מחושבים, ביוזמה של ראש הממשלה. מעבר להסכם הסיוע הביטחוני הבסיסי, מאז 7 באוקטובר, תחת ביידן ותחת טראמפ, נוספו לסיוע סכומים משמעותיים כמענקי חירום, כולל מערכות הגנה מפני טילים – ויש להבטיח עד כמה שאפשר שבמצבים מיוחדים בעתיד, כמו מלחמה עם איראן, הדבר לא ייפגע.
אתגרים נוספים קיימים במישור הפוליטי: מה אם אחרי תקופת טראמפ יבוא ממשל דמוקרטי של השמאל הקיצוני, הפרו־פלסטיני והאנטי־ישראלי ובחלקו האנטישמי? כמעט באותו סגנון, קיימת גם האפשרות שאחרי הנשיא טראמפ תגבר השפעתו של MAGA, האגף הימני הקיצוני, הבדלני, האנטי־ישראלי והאנטישמי במפלגה הרפובליקנית, שמתנגד לכל מעורבות בינלאומית, מדינית או ביטחונית, של ארצות הברית. כמו כן, ייתכן שבעקבות שינויים פוליטיים או אידיאולוגיים בישראל, הממשל האמריקאי הנוכחי יירתע משיתוף פעולה הדוק עימה.
התרעות פיקוד העורף