גנץ, שנכנס לממשלת החירום ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, הוכיח במעשים כי בעת משבר קיומי, השיקול הלאומי גובר. הצהרותיו על נכונות לשבת בממשלות רחבות, גם עם ביבי, מלמדות על הבנה אסטרטגית: הבוחר הישראלי החדש מחפש פרגמטיות ולא טהרנות.
פארסת חוק הגיוס הוכיחה להנהגה החרדית שממשלת "ימין על מלא" היא למעשה מלכודת דבש. דווקא תחת הממשלה ההומוגנית ביותר, החרדים ספגו את המכה המשפטית והציבורית הקשה ביותר בתולדותיהם, כשגילו שנתניהו, חלש ולחיץ, אינו מסוגל עוד לספק את הסחורה או להגן על עולם התורה מפני בג"ץ והזעם הציבורי.
האכזבה העמוקה מהליכוד ומהתנהלות הקואליציה הנוכחית מובילה לחישוב מסלול מחדש בבתי הרבנים והאדמו"רים. החרדים, הפרגמטיים ביותר בפוליטיקה הישראלית, מבינים שהנאמנות העיוורת לנתניהו הפכה לנטל אלקטורלי וקיומי. בבחירות הבאות נראה שש"ס ויהדות התורה יחתרו לחזור לתפקידן ההיסטורי כלשון המאזניים.
הן צפויות להשתחרר מהחיבוק החונק של גוש הימין וללכת עם מי שיציע להם יותר – ולא רק בכסף. הן יחפשו שותף שיוכל להעניק להם יציבות, הסדרה חוקית, ולגיטימציה ציבורית שאבדה. אם גנץ, בנט או מנהיג מרכז אחר יציעו מתווה גיוס מוסכם ותקציבים מובטחים תמורת שקט פוליטי, החרדים לא יהססו לפרק את ה"ברית הטבעית". מבחינתם, הבטחת קיומו של עולם הישיבות קודמת לכל סנטימנט פוליטי לימין.
המשוואה החדשה ברורה: האויבים מסביב אינם מבחינים בין גושים, והאתגרים הפנימיים מחייבים גמישות. בבחירות הבאות, השאלה "האם תשב עם נתניהו?" תהפוך לפחות רלוונטית מהשאלה "מי יצליח לאחד את השבטים?". הליכוד יצטרך להתמודד עם אובדן הבלעדיות על החרדים, והמרכז-שמאל יצטרך לוותר על חרמות העבר כדי לייצר אלטרנטיבה שלטונית עם החרדים.
עידן הגושים הסתיים כי המציאות ניפצה אותו; כעת המפלגות נדרשות להתאים את עצמן לעידן שבו שיתוף פעולה הוא לא פשרה פוליטית, אלא צו קיומי, ונאמנות פוליטית היא מטבע עובר לסוחר לכל המרבה במחיר.
התרעות פיקוד העורף