בו בזמן שורר ספק עצום לגבי נכונותו של חמאס להתפרק מנשקו - רכיב מרכזי בתוכנית - לצד ההבנה שללא זה דבר ממשי לא יכול להתקדם. זה דיסוננס קוגניטיבי מזיק, שחייב להיפתר מיד באמצעות דיפלומטיה ציבורית חדה וחד-משמעית.
העמימות מאפשרת לחמאס להאמין שיוכל איכשהו לצאת מן המהלך הזה כשהוא עדיין מחזיק במידה כלשהי של שליטה בעזה. תוכניתו דומה מאוד לזו של חיזבאללה בלבנון: לאפשר לממשלה נומינלית להפעיל בתי ספר ולאסוף אשפה, בעוד הכוח האמיתי נשאר בידיו באמצעות נשק.
בפועל, מצב כזה יתקע את התוכנית כולה. שום כספי שיקום רציניים לא יוזרמו. הפלסטינים החיים באזורים שבשליטת חמאס בעומק הרצועה - שם רובם המכריע של תושביה מצטופפים כיום בערי אוהלים ובחורבות - יישארו שם לזמן בלתי מוגבל.
ייתכן שחמאס יודע זאת, אך אין זה באמת מטריד אותו. מה שנחוץ הוא שהפלסטינים ידעו זאת, ויבינו שלא יגיע שום שיקום כל עוד חמאס לא יפסיק לתפקד כמיליציה חמושה ברצועה.
יש הסכמה רחבה שעל חמאס למסור את נשקו לרשות פלסטינית לגיטימית, וששיקום אינו יכול להתחיל תחת שלטון בפועל שיחטוף חומרים לבניית מנהרות תקיפה, יחרים סיוע ויכין את המלחמה הבאה. אך הקונצנזוס הזה נותר ברובו מרומז ולא מוצהר, במיוחד בעולם הערבי. זה חייב להיפסק עכשיו.
אולטימטום פומבי: איך עמימות מסוכנת משתקת מהלכים בינלאומיים
ארצות הברית צריכה לארגן אירוע עולמי בעל פרופיל גבוה. נשיא ארצות הברית, הנהגת האיחוד האירופי, הליגה הערבית והרשות הפלסטינית צריכים כולם להיות שם. דרושה נציגות בכירה מסעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, טורקיה וקטאר. גם ההנהגה המיועדת של הממשל הטכנוקרטי בעזה חייבת להופיע.
ישראל לא צריכה להיות נוכחת. המסר איננו ישראלי אלא אזורי ובינלאומי: הכול מוכן לשיקומה של עזה; המסגרת המנהלית קיימת; מנגנון הייצוב בהקמה; הכסף ממתין. אבל שום דבר, שום דבר, לא יקרה כל עוד חמאס לא מוסר את נשקו ולא מסיים רשמית את מעמדו כמיליציה חמושה ברצועה. מעבר לסיוע הומניטרי מינימלי למניעת רעב ומחלות, פשוט לא ייכנס דבר.
זה אחד המסתורין של הגיאופוליטיקה עד כמה מהלך כזה נדיר. אולטימטומים ציבוריים הם מסוכנים, אך כאשר הם עובדים - הם עובדים דווקא משום שהם מסירים עמימות, מוחקים את מרחב התמרון הטקטי ואת "תהליכי" המשא ומתן חסרי תום הלב, ומציבים בינאריות פשוטה וברורה. כמה מן הרגעים המכריעים ביותר של המאה הקודמת נבעו בדיוק מן הסוג הזה של בהירות.
(לאחר מכן מובאות הדוגמאות ההיסטוריות: משבר הטילים בקובה, כווית 1991, דייטון 1995, קוסובו 1999 ודרום אפריקה - תוך שמירה על הניסוח המקורי, תיקוני פיסוק ודיוקי לשון בלבד).
דדליין לחמאס והחלופה: מסדרונות הומניטריים או שיקום בעשרות מיליארדים
יש לתת לחמאס דדליין פומבי - אולי שבוע - להצהיר שהוא מוכן לעבוד עם ארצות הברית, הליגה הערבית, הרשות הפלסטינית והממשלה הטכנוקרטית כדי לארגן את מסירת נשקו, פירוק תשתיות המיליציה והעברת הסמכות השלטונית. אם חמאס יקבל - התהליך יתקדם. אם יסרב - התהליך לא רק ייתקע, הוא ישתנה.
במקרה כזה יוסט המאמץ להצלת האוכלוסייה מציפורני חמאס: הקמת מסדרונות הומניטריים מאזורים שבשליטתו אל אזורים בפיקוח בינלאומי; בניית דיור זמני, תשתיות ושירותים; הצעת ביטחון וראשיתה של נורמליות מחוץ לאחיזת ארגון חמוש. התנועה תהיה וולונטרית אך תלווה בבדיקות נשק. המטרה תהיה להפריד בין אזרחים למחבלים.
ההכרזה הפומבית חייבת לכלול גם רכיב מימון ממשי: מדינות ערב צריכות להתחייב לפחות ל-50 מיליארד דולר לשיקום עזה, שיופקדו בנאמנות ויהיו זמינים מיד עם תחילת הפירוק מנשק. הבחירה צריכה להיות מוחשית: מסירת הנשק ובנייה מחדש - או הישארות עם נשק וחורבן.
התרעות פיקוד העורף