במצב כזה אין הבחנה ברורה בין פיקוח ובין חקירה. וכשהאחריות, הבקרה והלמידה נשארות בידי אותם גורמים לאורך שנים, קשה מאוד לייצר תיקון עמוק. חסר במערכת מנגנון שמאתגר הנחות קיימות, בוחן כשלים ומביא נקודת מבט חיצונית.
במקרים רבים, המערכת שאמורה לפקח היא גם זו שבוחנת את עצמה. אין לוחות זמנים מחייבים, אין שקיפות מספקת להורים ולעיתים אין ודאות אם ומתי מעורבים גורמי אכיפה חיצוניים. מערכת שאינה יודעת לבדוק את עצמה באופן נקי מאינטרסים ארגוניים מאבדת את אמון הציבור ומחלישה את ההגנה על הילדים.
המחסור החמור במטפלות נובע מתנאי העסקה שאינם תואמים את גודל האחריות. מדינה שמפקידה תינוקות בידי צוותים מותשים, לעיתים חסרי הכשרה מספקת, המוחלפים תדיר, אינה יכולה להתפלא כשהמערכת נשחקת. המחסור בכוח אדם אינו רק בעיה כמותית. הוא בעיית איכות, יציבות ומקצועיות.
הגיל הרך הוא תשתית לאומית, בדיוק כמו ביטחון, בריאות ותעסוקה. חינוך לגיל הרך אינו שוליים, אלא בסיס לעתיד חברתי וכלכלי. הוא אינו יכול להתנהל מתוך שיקולי שקט ארגוני. הוא דורש משילות, הגדרת סמכויות ברורות ויכולת לקבל החלטות גם כשאלה אינן נוחות למערכת.
ההכרעות כאן אינן טכניות. הן ערכיות, אסטרטגיות ודורשות אחריות מלאה על מי שאין לו קול להגן על עצמו. זהו המבחן האמיתי של מדינה מתפקדת ושל מנהיגות: היכולת להציב גבולות, לתקן מבנים ולהעדיף הגנה על פעוטות על פני נוחות מערכתית.
התרעות פיקוד העורף