באיראן, המחאה היא תוצאה של שחיקה מצטברת בלגיטימציה של המשטר: כלכלה מרוסקת, דור צעיר נטול פחד, נשים שמסרבות לחזור לאחור, ומערכת ביטחון עייפה שנדרשת לדכא שוב ושוב את אזרחיה.
סיכויי המהפכה אינם ודאיים, אך ברור שהמשטר נמצא בנקודת החולשה העמוקה ביותר מאז ראשיתו ב-1979. השאלה אינה אם איראן תשתנה, אלא מתי ובאיזו עוצמה.
כאן נכנסת ארצות הברית. טראמפ, בניגוד לנשיאים אחרים, אינו כבול לדוקטרינות קלאסיות. לפניו שתי דרכים: האחת - לנצל את החולשה האיראנית, להפעיל לחץ צבאי ממוקד, אולי תקיפה מדודה שתערער את המשטר ותזרז קריסה פנימית.
השנייה - לבלום, להבליג וללכת למשא ומתן מחודש שיקנה שקט זמני, אך יחזק בפועל את שלטון האייתוללות. טראמפ, איש עסקאות, עשוי להעדיף הסכם שייראה כהישג מיידי, אך הוא מבין שכישלון איראני פנימי הוא "דיל" גדול בהרבה.
מבחינת טראמפ, ייתכן שיש כאן חיבור אינטרסים. רגיעה בעזה מאפשרת לו להפנות קשב מלא לאיראן. הוא עשוי לראות בהסדרה העזתית, גם אם אינה מושלמת לישראל, "ניקוי שולחן" לקראת מהלך גדול יותר בזירה האיראנית - בין שבלחץ קיצוני ובין שבמשא ומתן כוחני.
ישראל ניצבת בצומת קריטי. מצד אחד, עליה להגן על האינטרסים הביטחוניים שלה בעזה ולא לאפשר נוכחות עוינת במסווה של כוחות בינלאומיים.
במקום להיתפס ככוח צבאי בלבד, ישראל יכולה - וצריכה - להציג עצמה כחלק מציר של יציבות מול משטרים מדכאים. חיבור חכם בין הזירה האיראנית, האינטרסים האמריקאיים והמציאות בעזה עשוי להפוך משבר להזדמנות. השאלה היא אם בירושלים ובוושינגטון ידעו לקרוא נכון את הרגע לפני שהוא יחלוף.
התרעות פיקוד העורף