עולם הולך ונעלם: לא הם מפחדים ללכת - אנחנו מפחדים שהם יעלמו לנו | מרסל מוסרי

קשה לי לצפות בראיונות עומק עם אומנים מבוגרים. ברוב הפעמים זה נראה כאילו הכתב כבר מספיד אותם. למשל השאלה "מה אתה מאחל לעצמך להמשך?", שחותמת כל ריאיון שני. או "על מה אתה מתחרט?". והאומן, שהתראיין כדי לקדם מופע מחווה שנערך לכבודו או ביוגרפיה חדשה שהוציא, זז באי-נוחות בכיסאו, בדרך כלל על במה, מול מושבי קהל שעדיין ריקים, ומשחרר איזו תגובה דיפלומטית.

הראיונות האלו תופסים אותי כל פעם והולכים איתי להמשך היום או הלילה. מעניין אותי אם אדם יודע שאלו השנים האחרונות שלו. אם הלילות של אותם האומנים, שהורגלו להיות חבוקים כל כך על ידי הקהל שלהם, בודדים ומאיימים מול המחשבה שתכף הכל יסתיים, וגם הקהל, שהיה רב ומלא פעם, אט-אט מזדקן ונעלם לו.

וגם את אמי איבדתי השנה. למעשה, בשבוע הבא תיערך אזכרת 12 החודשים ללכתה, אף שאני בוכה עליה יום-יום, וכל הקייטרינג המוגזם שהזמנו והאנשים שיגיעו לכבד, נראים לי מיותרים. וגם את הסבתות שלי איבדתי זה מכבר, אלו שבילדותי הניחו בראשי ודמיוני את רוב הסיפורים שאותם אני כותבת לכם. ועוד לא מעט אנשים, ואני רק בת 35.

אז מה יאמרו אלו הבאים בימים? ואולי כל הפרידות האלו דווקא חיזקו אותם וחישלו אותם לקראת מה שעומד כבר מעבר לדלת? אין לי תשובה, להם יש, אבל אין סיכוי שאשאל.

פעם, בדרך להרצאה, הייתי מטלפנת לאמי. שוחחנו, התרגשנו, לעיתים התווכחנו אבל בסוף השלמנו. ורגע לפני שחניתי, בירכה אותי ואמרה לי "קטן עלייך, תראי להם מי את". מאז שהלכה, אני מטלפנת לאבי. איתו השיחות מצחיקות וקלילות יותר. לפני כמה ימים, בדרך להרצאה ברעננה, כשמעל כולנו מרחפת עננת המתקפה באיראן, טלפנתי אליו. "חבל שאת נוסעת", אמר, "לא יבואו לך אנשים, כולם מפחדים". כן, הוא תמיד עודד אותי למצוינות.

אחרי ששכנעתי אותו שכל הכרטיסים אזלו, סיפר לי על יהודה, אחד מהאנשים הידועים בבית הכנסת שאותו ייסד סבי ובו מתפלל אבי כבר עשרות שנים. יהודה לא היה בולט במיוחד בדברי התורה, גם לא התפלפל יתר על המידה או היה איזה תורם גדול. אז איך הכירו אותו? הוא סירב לעזוב את בית הכנסת לבד.

בשבתות, כשכולם הלכו לסעודה שלישית, הוא נשאר בבית הכנסת, סידר את הכיסאות, מילא מחדש את בקבוקי הערק, מיין את הסידורים וחיכה. כך גם בחגים ובשאר מועדים. לא מעט פעמים שלח אותי אבי עם צלחת גדושה באוכל כדי להביא ליהודה, בכל פעם אמר "לא, בשביל מה, לא צריך", ובכל פעם לקח.

עוד לפני שיצאתי מבית הכנסת חזרה הביתה, ראיתי עוד אנשים עושים כמוני, מביאים צלחות ליהודה, שלא נזקק, נהפוך הוא, תמיד לבש חליפות מגוהצות, מהודרות ונקיות. ובכל זאת, המחשבה שיש מישהו בבית הכנסת, שעה שאנחנו סועדים את ליבנו, לא הייתה נותנת לאף פירור לרדת לקיבה. כך הניחו על שולחנו צלחות עם אוכל עדתי מעשה ידיהן של הנשים שגם הן התעייפו ברבות השנים.

אבא שלי כמעט לא רואה כלום, לפני 14 שנים, כשהתחלתי לכתוב לכם פה, סיפרתי על העיניים שלו ועל ראייתו ההולכת ודועכת, לנצח אודה לאחד מהאנשים הקשורים לעיתון שבו אני כותבת ברגעים אלו, על שטלפן אליי רגע אחרי שפורסם הטור ושאל: "מה צריך כדי שאבא יראה? ניתוח? משקפיים מיוחדים? כל דבר, רק תגידי". אבל זה כבר די אבוד, העניין הזה תורשתי, וזה שאבי כבר נושק ל-80, לא ממש מסייע.

הלכנו קצת ברגל. בדרך סיפרתי להם על השוני בין קידוש בערב שבת להבדלה במוצאי השבת, גפן שאלה המון שאלות, משהו קצת נחמץ בי, כל כך הרבה אני שוקדת על חינוכה, היא בת חמש וכבר כמעט קוראת, הבית שלנו מלא בחברים ויש לה הכל. אז איך את תורת ישראל או לפחות את המסורת שכחתי להנחיל? בגילה כבר ידעתי כבר כל כך הרבה, דקלמתי את הקידוש וההבדלה, ואפילו חילקתי את מיני הבשמים בבית הכנסת.

המתפללים שהיו בחוץ ראו אותי מיד, הרבה זמן לא ביקרתי שם, כך שהתרגשו, לא בזכותי, אלא בזכות הזכות לספר זאת לאבי. "לקרוא לאבא שלך? סבא שלכם?", שאל אחד. "כן", ענה אחיין שלי בן ה-7, "ואתה יכול להביא לי גם כיפה מבפנים?", ביקש ממנו. "בוא, אקח אותך איתי", התנדב המתפלל וחייכתי. "אנחנו נחכה לסבא בחוץ ואחר כך נעלה לעזרת הנשים", אמרתי לגפן והסברתי לה גם למה, היא הבינה ובחנה את כל המסביב.

ראיתי מרחוק את ההיכל הגדול, את ניתאי, אחיין שלי, ניגש לאבי ואת המתפלל לוחש לו באוזן שהנכד שלו מולו, אבא שלי שלח את ידיו ומישש את ראשו חבוש הכיפה של ניתאי, אחר כך עצם את עיניו ונשק לראשו. התאפקתי עם הדמעות, זה לא הזמן. אחרי הקדיש הראשון והשני, וההבדלה, אבא שלי יצא אלינו, גפן, שלא כהרגלה, רצה אליו והוא אמר: "איזו הפתעה עשיתם לי, מיום ליום את הופכת ליותר ויותר יפה, גפן". ידעתי שהוא לא רואה אותה, רק צלליות, אבל חזרתי על דבריו: "שמעת, גפן? סבא אמר שאת יפה".

בסוף התפילה הלכנו כולנו לאכול המבורגר, אבא שלי סיפר להם איך בכל פעם בנעוריי שנשבר לי הלב, היה אוסף אותי עם המונית שלו ולוקח אותי לאכול איפשהו: "מרסל, רק אוכל מרפא אותה".

גפן וניתאי צחקו, אני הסתכלתי על השולחן הצמוד אלינו, בתקווה שהחתיך שישב שם לא שמע חלילה. בילינו שלוש שעות ארוכות יחד עד שראיתי שהוא מתעייף, ליווינו אותו עד ביתו, כי השמיים הפכו קודרים וגשומים ושבנו גם אנחנו לביתנו.

הילדים נרדמו, אני התהפכתי במיטתי מעל שעה, עד שוויתרתי, הלכתי לסלון ומזגתי לי כוס וויסקי. חשבתי שוב על האומנים ההם מול זרקורי הבמה, ועל המתפללים ההם מתחת לשנדליירי בית הכנסת, והבנתי פתאום שהפחד לא אצלם על שהם הולכים ואנחנו נשארים, הפחד כולו אצלנו, על שהם הולכים ואנחנו נשארים. ורק שלא ייעלמו לנו כל הדברים היפים.