הרשימה ארוכה ולא אחזור עליה. היוצרים שעיצבו את חיי אינם בהכרח מי שעיצבו את חייכם. ברבות השנים נמאס לי לכתוב דרשות פרידה ככומר בלוויה משפחתית. ככל ששורת הקברים התארכה, כך הבנתי שלא רק אייקונים תרבותיים הולכים לעולמם אלא גם מי שנולדו בגבעתיים. מקובל עליי שזה אינו גילוי מרעיש, אבל הוא נעשה מטריד ככל שהזמן חולף. צעירים מצליחים בדרך כלל להדחיק את הרעיון האבסטרקטי של מותם; זקנים מתרגלים אליו.
הקדמתי את המאוחר: מעונות הרוק הקלאסי מהדהדים בריקנותם בלי הגרייטפול דד, האחים אולמן ו"הלהקה". זאת מנטרה שחזרתי עליה כתוכי עוד בחייהם. הם אחראים חלקית למה שטוב בי, שאינו עקוד לאקטואליה ואינו רלוונטי. הם שהפכו אותי לדינוזאור, משום שהיו דינוזאורים בעצמם. הניסיונות לשבט אותם לא עלו יפה. כוחה של גאונות שאין לה תבניות יציקה.
האלבום הראשון של The Band, "הלהקה", הגיע לחנויות התקליטים ב-1 ביולי 1968 ונקרא "Music From Big Pink". הוא הפתיע אותי יותר משום שהיה מהמם. היא לו אפקט של דיג עם חומר נפץ.
"'הלהקה' גילתה לנו שאמריקה עשירה יותר מכפי שחשבנו", כתב, "בשילוב הייחודי של כלי נגינה ומקצבים שונים, בהרמוניה המשולבת אך אינדיבידואלית של הזמרים, במשפטים הלא גמורים ובמילים הקבורות...במוזיקה שלהם זרמו תשוקה, מרי, השראה, התרגשות רבה, סקס משובח, הומור חשוף ותחושת קסם היסטורית; נחישות למצוא מגוון ודרמה באמריקה שזמן רב מדי נתפסה כמונוליטית.
"ב-1968 רוק בא מסן פרנסיסקו", המשיך מרקוס בעקיצה לכיוון הגרייטפול דד, "פסיכדליה, אנרגיה מהפכנית, אבא-כן-בני-אני-רוצה-להרוג-אותך, סולו תופים, הזיות סמים, קהל צבעוני שמח רוקד, אופוריה נפלאה בעיצומה של מלחמה, אופטימיות שהגיעה עד לבחירת ניקסון לנשיא".
"הם היו להקת הרוק הפרוגרסיבי הראשונה שלא הלהיבה. להקות רבות נשמעו כמי שהחמיצו את השלאפטונדה שלהם, אבל ה'דד' נשמעו קטטוניים. לא היו להם מיץ ואנרגיה, וקטעי הסולו של גרסיה התחילו לעיתים במרץ והסתיימו באוגוסט. שנאתי את ה'דד', משום שהם לא היו מסוגלים לנגן מהר. לד זפלין, הביטלס, ספרינגסטין ואפילו שיקגו ניגנו מהר. כל מה שה'דד' מנגנים נשמע כקינה יבבנית. כאשר התלוננתי על כך פעם בעיתון, קורא הסביר לי ש'הדד לקחו סמים כה רבים שנדמה להם שהם מנגנים מהר'".
לטעמי, ה"דד" חתומים על כמה מהאלבומים הטובים ביותר לנהיגה ברחבי אמריקה, והם, לא במקרה, כמה מהאלבומים הטובים ביותר בתולדות הרוק. כאשר אתה מציב יחד את "American Beauty" ואת "Workingman's Dead" הנפלאים, שיצאו ב-1970 ומכילים את מיטב המנוניהם המיתיים, הקומוניקטיביים, המלודיים, הקצביים וההרמוניים בקריירה שלהם, כיף לך; אני אוהב את "Europe '72" ואת "In the Dark", וגם את "From the Mars Hotel", גם משום שיצא כאשר הגענו למפרץ.
קשה להתעלם מהעובדה שמתישהו באמצע הקריירה שלהם החלו ה"דד" בצעדת מוות במשעולי ההרואין, הקוקאין, האסיד והאלכוהול, לרוב כולם יחד; הם איבדו את חוש המידה והקצב והתברברו ללא תכלית באלבומים ובהופעות שבהם נשמעו ונראו כלהקת זומבים אמבולטוריים. ההופעות היו משועתקות. הרפרטואר כמעט לא השתנה ונשען על מבחר להיטים אקלקטי לצד יצירות עמוסות מלל וקטעי סולו משמימים, שהדגימו באורח המצער ביותר היעדר כל קשר ותיאום בין הנגנים שרוב הזמן היו עיניהם נשואות אל גרסיה.
במיטבו היה גרסיה גיטריסט בחסד עליון עם נגיעה כשל להקת עכבישים זריזה במיתרים וחוש לירי ומלודי נדיר. אבל בשנות ההתמכרות והחולי, הוא היה נטוע בשטיחים הפרסיים שכיסו את הבמה, גבר בשנות ה-40 בשער שיבה עבות, שלעיתים היו קשור בקוקיה אחת, אם לא בשתיים, מנותק מסביבתו ונדרש לבעיטה הגונה בישבן כדי להיחלץ מסולו שהלך לאיבוד כדי להניח ללהקה לשוב לשיר שאת תחילתו שכח.
הם לבשו אימוניות נוחות, סניקרס, טי-שירטס דהויות וגופיות קצרות מדי. הגדיל לעשות וויר, שכנראה זכה מתישהו למחמאות על רגליו הדקות, שהופיע רוב הזמן במכנסונים קצרצרים כשל גרד מולר מנבחרת גרמניה בכדורגל בשנות ה-70; כל תנועה לא זהירה הסגירה הצצה לא חיונית בחלקים נבחרים של פרטיותו.
האזנה ראשונה לדוויין אולמן מנגן, משנה את ההבנה כיצד נשמעת גיטרה חשמלית. הצליל של אולמן משלב אלמנטים סותרים לכאורה: אלגנטי ופרימיטיבי; מאוזן על מאזניים של דרשה קצבית ומלודית; צלילי הגיטרה שלו יצוקים בתבניות חדשניות בוויברטו, כמו קישוט חתונה או סידור פרחים עדין. רוב הלהקות עם שתי גיטרות, מתאמות את התפקידים שלהן ויוצאות אחת מדרכה של השנייה. אולמן ובטס דיברו ביניהם. אולמן היה מחכה לבטס ולבארי אוקלי שיגדירו את המנגינה. לעיתים נדירות בלבד ניגן אולמן את הריף הראשון.
בלוויה של אולמן עמד נרתיק הגיטרה שלו מכוסה פרחים. חברי הלהקה התחילו לנגן הקדמה לבלוז איטי. גרג שר מאחורי משקפי שמש. הם ניגנו את "Key To The Highway", שדוויין הקליט עם קלפטון ב"ליילה". בטס ניגן את הקטעים שדוויין נהג לנגן. זה היה טעון במיוחד בגלל הקשר בין השניים. בטס רצה שגרג ישיר את שירו "Blue Sky", שהופיע ב"Eat A Peach". דוויין קפץ עליו: "זה שיר שלך שנשמע כמוך, ואתה צריך לשיר אותו". זה היה הרגע שבטס התחיל לשיר. אחרי מותו כתב גרג את "Ain't Wastin' Time No More" לאחיו. "זה היה הדבר היחיד שידעתי לעשות", אמר. "רציתי לומר שלא נשאר לנו זמן לבזבז".
סיפורים רבים שהבשילו לשירים שמע מליבון הלם מארקנסו. מה ידע רוברטסון, קנדי חצי-אינדיאני וחצי-יהודי על מלחמת האזרחים והופעות וודוויל? כלום. ריק דנקו, ריצ'רד מנואל, ובעיקר הלם, הרגישו שכייסו אותם. מנואל התאבד (1986), דנקו מת שתיין (1999) והלם מסרטן (2012). הם לא סלחו לרוברטסון, שהפך למנהל המוזיקלי של סרטי סקורסזה.
מהקמתה של ה"דד" ב-1965 ועד מותו של גרסיה ב-1995, הופיעה הלהקה 2,318 פעמים; כ-2,000 מהן זמינות בקלטות או בדיסקים. בארכיון מוזיקה שנמסר לאוניברסיטת סנטה קרוז יש 8,976 הקלטות, כ-6,000 יותר מלכל להקה אחרת. בניגוד ללהקות שהקפידו לפשפש בכלי הצופים ולהחרים מכשירי הקלטה, גרסו גרסיה וחבריו כי כל הופעה היא קניינו המיידי והרוחני של האוהד.
האלבום שדילן הקליט עם ה"דד" ב-1986, הוא אחד האלבומים הגרועים בקריירה שלו, בעיקר משום שה"דד" גררו אותו למחוזות הגרוב המלנכולי והאנמי, שנמצא בהיפוך גיאוגרפי למחוזות הנפש האותנטיים של דילן. באותו קיץ שקע גרסיה בתרדמת סוכרתית וכמעט מת. כאשר התעורר מהתרדמת, גילה כי שכח לנגן ולדבר והעביר חודשים ארוכים ומפרכים כשהוא מלמד עצמו מחדש לדבר ולנגן בגיטרה ובבנג'ו. מומחים טוענים שגרסיה שאחרי התרדמת אינו דומה לגרסיה שאחריה, שהוא איבד את יכולתו הווירטואוזית כסולן.
מותו של בוב וויר הוא המסמר האחרון בארון המתים אסירי התודה ואקורד האשכבה הסמלי המציין את סופה של תקופה. עבור מי שעיקר העדפותיו המוזיקליות תחומות לשנות ה-70, פחות או יותר, ופס הקול של חייו הוא ההיצע של שלוש הלהקות האמריקאיות הגדולות, אקורד הסיום הזה, אף שלא הפתיע, הוא יותר מפגוש מקומט; הוא טוטל-לוס.
רוברטסון פירק את "הלהקה" ב-1976 עם "הוואלס האחרון", למורת רוחם וכעסם של חבריו. הם המשיכו להופיע בלעדיו בהרכבים שונים, הולכים ומידלדלים, עד שרבים מהם מתו. "הלהקה", למרבה הצער, הייתה דלת תפוקה ועסקה במחזור עונתי ובאריזה מחדש של שירים ישנים. אם יש מוזיקה נהדרת בכספות מטפוריות, לא נותר מי שיפתח אותן.
בארכיונים המתוקתקים של הגרייטפול דד והאחים אולמן יש אוקיינוס של הופעות חיות, שתי הלהקות הקפידו להקליט את רוב ההופעות שלהן. אף שהרפרטואר הבסיסי אינו משתנה, הופעה אחת טובה, שנייה בינונית, אבל הם אירחו מוזיקאים אורחים שנשקו להווייתם המוזיקלית, ושם טמון הקסם. אני מוצא שזה מצער שוויר הניח לשביעות הרצון העצמית המקוממת של ג'ון מאייר הצעיר להשתלט על המורשת של ה"דד" בניסיון לרשת את גרסיה, אבל אפשר למצוא יופי במוזיקאים שמנגנים עד נשימתם האחרונה.
האחים אולמן סגרו את הבסטה ב-2014, אבל הופעות הפרידה שלהם, בעיקר באולם ביקון בניו יורק, היו מפגשים מרגשים וחבירות מנומקות ומוצלחות עם כל בני דורם ונטייתם. קלפטון, שנקשר לאחים דרך דוויין אולמן שאיתו הקליט את "ליילה", הגיע להיפרד ולנגן עם השורדים את השירים שחיבר וניגן עם האח המת. "האחים" העמידו דורות של ממשיכי דרכם, מבני משפחה ועד נציגיו העכשוויים של חוג הרוק הדרומי.
מ"האחים" ומ"הדד" נותרו שלושה מתופפים. השאר אינם. המוזיקה קיימת, אף שגם מות הפורמטים הקלאסיים של ויניל ודיסקים לטובת ספוטיפיי וסטרימינג זה חתיכת עונש. אי אפשר יותר להתבונן בעיני רנטגן סקרניות בעטיפות הצבעוניות, ללמוד את הקרדיטים, להכיר את המפיקים והצלמים. יש מוזיקה ממקור נטול עמדה, שהוא שירות חסר אנושיות כמו כרטיס אשראי.
רציתי לכתוב שלא הכל אבוד כי נשארו הפרודוקטים. אבל גם זאת לא אמת. הוויניל התכלו בדרך. מהדיסקים הרבים אני נאלץ להיפטר בימים אלה ממש. בחינם או עבור חופן דרכמות. מה שנכון גם לגבי הסרטים וההופעות המצולמות. מדובר בשלוש להקות עם מודעות היסטורית גבוהה.
שרנו את השירים יחד. ידענו את המילים. חרשנו את האלבומים ולא חשבנו שלשמוע את "Ripple" או "Box of Rain" מאות פעמים זאת עבירה נגד מיקי זוהר. תנו לנו כביש פתוח, כל כביש פתוח בכל מדינה, ואת "Ramblin' Man" של דיקי בטס, ואנחנו נמסים. אם לא שכנעתי ונותר למישהו ספק בדבר "האחים", שיקשיב לביצועים הרבים של "One Way Out" והדו-שיח בין דוויין ודיקי וקולו של גרג; מוזמנים לבוא אליי בטענות.
עצוב כן, שחנו אסף ואני, אבל גם מעורר גאווה על המורשת המוזיקלית שחלקנו לעומת הזבל שצף היום בכל מקום. אכן מילים קשות. אבל לא מנגנים מוזיקה כזאת כיום. מנגנים היורשים וממשיכי הדרך בעיני עצמם. חלקם נהדרים. הבנו דבר נוסף. בוקר אחד נקום בלי בוב דילן. או בגרסה פחות יהירה: יום אחד דילן יקום בלעדינו.
התרעות פיקוד העורף