בשבועות האחרונים מתגבשת בניו-יורק קואליציה שכדאי לנו לשים לב אליה, משום שהיא מבטאת אמת פוליטית פשוטה: אם רוצים לנהל ולא רק לצעוק - חייבים לבנות גשרים, גם מעל תהומות אידאולוגיים.
במרכז עומד ראש העיר החדש, זוהרן ממדאני, שמגיע מהשמאל הפרוגרסיבי ומזוהה שנים כמי שמחזיק בעמדות ביקורתיות מאוד ביחס לישראל. אבל במקום להפוך את היחס לישראל לחלק מרכזי באג'נדה שלו כראש עיר, כפי שעשה כחבר בית הנבחרים המדינתי, ממדאני, לפחות בינתיים, עושה מה שעושים ראשי ערים רציניים כשהם מבינים את גודל האחריות: מתמקד במה שמכריע את חיי היומיום של תושבים, וכדי להצליח בכך, מגבש סביבו קואליציה שמורכבת גם ממי שחושבים שונה ממנו, לפחות בנושא הישראלי.
כך למשל, כבר בימים הראשונים לכהונתו הצליח ממדאני לרתום את מושלת ניו- יורק, קאתי הוקול, לקידום התחייבותו לחינוך חינם בגיל הרך. לצד הוקול, גם יושבת ראש מועצת העיר החדשה, ג׳ולי מנין, יהודייה ודמוקרטית מתונה, מצאה את עצמה למרות יריבויות עבר, עובדת עם ראש העיר המוסלמי פרוגרסיבי, מתוך הבנה שזה מה שנכון לעיר והן אינן היחידות.
הברית הזו לא טבעית לאף צד, אבל בדיוק בגלל זה יש בה משהו מרענן.
במשך שנים ראינו יהודים ציונים בעמדות כוח. הפעם מוסלמי עומד בראש, ולצידו שותפים רבים - יהודים, נוצרים, חילונים, מהגרים, מעמד ביניים, איגודים – קואליציה של שונות שפועלת יחד, בינתיים בהרמוניה.
זה לא הופך את ממדאני לפרו-ציוני. זה גם לא מוחק את העמדות שלו ביחס לסכסוך. אבל זה כן מציב מבחן אחר: האם הוא מחויב לביטחון של יהודים בניו-יורק? האם הוא מכיר בחשיבות המאבק בביטויי האנטישמיות? האם הוא יודע להציב גבול מוסרי ברור מול תמיכה בטרור?
בניגוד לפרסומים בארץ לפיהם רבים מיהודי ניו יורק שבחרו ממדאני, הספיקו כבר להתאכזב מבחירתם, התחושה בעיר עצמה שונה, למעשה הפוכה. בזמנים קשים וקודרים לדמוקרטיה האמריקאית , ממדאני נותן גם ליהודים מעט תקווה, גם בהתבטאויותיו התקיפות ביחס למאבק באנטישמיות וגם בקידום המהיר של הבטחות הבחירות שלו ובראשן כאמור קידום חינוך חינם לגיל הרך.
בשבועות הראשונים שלו בתפקיד, הוכיח ממדאני את מחויבותו לביטחון תושביה היהודים של העיר כשיצא באופן נחרץ כנגד הפגנות תמיכה בחמאס בצמוד לבתי כנסת - "אין מקום בעיר שלנו לקריאות תמיכה בארגון טרור", אמר ממדאני – מילים שלא מתאימות לניסיון של רבים להציג אותו כבעל ברית של חמאס. לגינוי הצטרפו שותפיו לקואליציה בעיר ובמדינה. ממדאני הבין שמי שרוצה לבנות חיבורים, לא יכול להרשות לעצמו עמימות מוסרית סביב חמאס וטוב שכך. הקואליציה שהוא צריך כדי להעביר מדיניות עירונית מחייבת אותו לקו אדום והקו הזה נמתח ביום שישי האחרון.
המודל הניו יורקי לא מסיים את חילוקי הדעות, אבל מכריח את הצדדים לחיות עם המורכבות: אפשר להיות מוסלמי שתומך בזכויות פלסטינים ועדיין להבין שחמאס הוא ארגון טרור ושקריאות תמיכה בו הן קו אדום. אפשר להיות יהודי ציוני ועדיין לגנות רבות מפעולות ממשלת ישראל ולהיות שותף פוליטי של מי שחושב אחרת ממך, כל עוד הביטחון והכבוד ההדדי נשמרים.
יש מי שזה לא מוצא חן בעיניהם, שרואים בכל דיאלוג סוג של בגידה, שהשותפות היא בעבורם "נורמליזציה" מגונה. אבל השותפות עובדת כי פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ההכרה שאנשים שונים, דתיים וחילונים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, ציונים ולא ציונים, צריכים לעבוד יחד כדי לשרת את העיר או המדינה בה הם חיים.
לא מדובר בשותפות בכל מחיר. אלא בחיבור בין אנשים שונים שמכבדים אחד את השני ואחד את מוצאו של השני ואין בה מקום לגזענים – אנטישמים, איסלמופובים, תומכי עליונות לבנה או יהודית. זו שותפות רחבה שמכילה זהויות שונות ואפילו מחלוקות עמוקות, שגם אם צריכה להיבחן לאורך זמן, מקרבת ומייצרת שינוי הדדי, גם בעמדות עצמן. זו גם המתכונת היחידה לבניית קואליציה שתבלום אלמנטים אוטוריטריים ותאפשר דמוקרטיה, חופש ובטחון לכולם, לא רק בניו יורק.
היכולת לפעול יחד היא שעומדת גם בבסיס האתגר של השמאל-מרכז הישראלי: להפסיק לפחד משותפות אמיתית עם הציבור הערבי ונציגיו. להבין כי רק יחד אפשר לבנות אלטרנטיבה שלטונית. לא לחפש אחדות או אחידות, אלא שותפות. אולי דווקא ממקום רחוק כמו ניו יורק, אפשר לראות בבהירות מה כבר היה צריך להיות כאן מזמן. כי העתיד שייך למי שמסוגלים לייצר חיבורים חוצים דתות ולאומים, גם אם ממבט ראשון הם נראים קשים ולא טבעיים משום שזה הדבר הנכון מוסרית ואסטרטגית.
התרעות פיקוד העורף