בתחילה זה נשמע לי מוזר: הן דווקא במצבי חירום מגלים אנשים את הנחמה שבמשפחה - כמה טוב שיש מי להישען עליו או עליה, כמה מחזק לדעת שיש לך ילדים שהם סיבה מצוינת לצאת מהמיטה, אפילו בימים שבהם מתחשק למשוך את השמיכה אל מעל לראש ולדבוק עוד שעה קלה בחלום מתוק במיוחד. ואפרופו זה, כמה אנשים נמו בטרם היה נדמה להם שהם שומעים קולות בערבית מבעד לחלון, מבעד לחלום?
ככל שהפכתי בנתון הזה, שעמד לכאורה בסתירה למה שחשבתי שאני יודע על טבע האדם, כך התבהרה התמונה. אשתדל לא להכביר מילים על זוגיות בכלל ולחתור ישר לנקודה, אבל פטור בלא רקע כלל, הרי אי אפשר:
נפש נקשרת בנפש. בדרך כלל, מתישהו בשנות ה-20 לחיים, חיזור מוביל לחברות, וחברות מובילה להחלטה להקים משפחה. גם כאן מעורבים לא מעט מנגנונים של שכנוע עצמי ורצון להיות "כמו כולם": הנה אני מפתיע אותה בהצעת נישואים שתחרוך את הרשת. הנה היא משוויצה ביהלום (לכאורה כדי לתת תקווה לחברותיה הרווקות, אבל גם קצת כדי לנקר את עיניהן) ובהמשך ישיר לכך: הנה היא ככלה המושלמת בחתונה הגנרית, אף שכולם אמרו לה שהיא מיוחדת.
עם השנים עובר מרכז הכובד לילדים ולמרוץ אחרי הפרנסה - ופער נפער לא רק בין בני הזוג, אלא גם ביחס לנקודת המוצא שלהם. בלב כבד הוא מתהפך בלילה על יצועו-יצועה, נזכר איך פעם לא היה להם כלום, אבל היה בעצם הכל. בדמעות של תסכול היא שוכבת ערה (דווקא כשהוא כבר נרדם), נזכרת איך הייתה פעם יפה ומחוזרת.
הפער הזה מתפשט כל העת כמו הגלקסיה, וסופו שהוא מעמיד למבחן שני בני אדם בני 40 פלוס, שונים כל כך ממי שהיו לפני 20 שנה. אבל יש גם פיצוי עצום. המשפחה. כתבנו שהילדים הופכים להיות מרכז הכובד, אבל הם גם משנים את הזוגיות, הופכים אותה לשותפות ולרוב גם לחברות. נאמנות והכרת תודה, במקרה הטוב, מחליפות את הסקרנות והתשוקה.
בד בבד נכנס למערך השיקולים גם הפחד: ומה יהיה אם ניפרד? הוא שואל את עצמו, ומבין שמעבר למחיר הרגשי, יש לפרידה אפשרית גם תג מחיר כלכלי מאיים, שלא לדבר על החשש שמא ביום מן הימים תרגיש לחץ בחזה ולא יהיה מי שיסייע. כך הופכים הנישואים למקלט, לממ"ד של זהב שמתוחזק בארוחות חג ושבת, בחופשות בחו"ל ולפעמים גם בבגידות (שהרי אין אדם בוגד אלא מתוך רצון לאחוז במקל בשני קצותיו: להשתוקק מבלי לפרק).
איך אמר לי חבר מבוגר ממני בכמה שנים טובות? "בגילנו כבר לא חושבים במי להתאהב אלא עם מי להזדקן", אחד המשפטים המטרידים ששמעתי מימיי. העניין הוא שלרוב אנחנו בכלל לא חושבים, החיים פשוט קורים מעצמם: קריירה הופכת לפנסיה, תשוקה לחיבה, ילדים לנכדים, דיאטה לשם חיטוב היא כעת בהוראת הרופא, עד שאנו הופכים קשישים מכדי להתחיל מחדש.
עבור תושבים רבים ביישובי הנגב המערבי נסדק הממ"ד הרגשי הזה, ממש כשם שנפרץ הממ"ד שבו הסתגרו כשחשבו שמדובר עדיין באזעקת "צבע אדום" שגרתית. בהביטם על מה שהתחולל סביבם תהו חלקם, כמעט מיד, אם אין כאן גם מסר.
אט-אט חלחלה התובנה הזאת גם אל המעגלים הרחוקים יותר. אם אדם אינו יכול עוד להגן על משפחתו-נחמתו (תקף גם למי שישב בממ"ד במרכז הארץ, משתתף בעל כורחו במשחק של רולטה איראנית), כלומר על האופציה הסולידית, הרי שכאשר ייצא ממקום מחבואו, יבין שהוא אינו יכול עוד לברוח מעצמו, שהוא אינו מבקש מקלט לחודשים ולשנים שעוד נכונו לו, אלא רק לעלות על משכבו מדי לילה בידיעה שחי את היום שעבר עד תומו.
כמה פעמים שמעתם מי שחלה או נפצע, מביט לאחור במה שנראה תחילה כאסון, אך הסתבר כברכה במסווה, אחרי שהכריח אותו לצאת מאזור הנוחות שלו? אפשר שזה מה שעברה כאן מדינה שלמה: יצאנו מממ"ד שסגר עלינו ככלוב של זהב. הבנו עד כמה שברירה היא האופציה הסולידית והלכנו לבקש חיים.
התרעות פיקוד העורף