הוא ענה לעניין, לא התחמק משאלות קשות, הבהיר נחרצות שהוא מעדיף ממשלה ללא נתניהו ועורר תחושה אמיתית של כנות. ואז קראתי תגובות לריאיון, שהיו כמעט הפוכות. דיברו על פתטיות, המליצו לו לפרוש לפני שיתבזה עוד יותר. כמעט הציעו לירות בו מתוך רחמים. פשוט, עדר שלם הפך אותו לשק חבטות ולבדיחה מהלכת.
שזה מדהים, אם לשפוט על פי הרזומה שלו, שמאפיל בהרבה על מרבית הלועגים. האיש היה גיבור מלחמה. רמטכ"ל. וגם כפוליטיקאי, הביא לאופוזיציה את ההישגים הכי גבוהים בקלפי שהיו לה כבר שנים. מיד אחרי 7 באוקטובר, כשכולנו היינו מוכי הלם ויגון, הוא עשה את הדבר הכי נכון מבחינת אחריות לאומית ונכנס לממשלה.
צעד הכרחי מאין כמוהו למדינה שהייתה חייבת תחושה כזו או אחרת של אחדות, כדי לשלוח את חייליה - כל סוגי חייליה - למערכה, ולאפשר לאזרחיה להתלכד בעת כל כך קשה. במקום להעריך אותו על כך, מתנגדיו משמאל טענו מיד שהוא מציל את נתניהו.
גם אם נניח, לצורך הדיון, שעשה טעויות והתנהל לא פעם כטירון פוליטי, זה עדיין לא מצדיק או מבהיר את עוצמת התיעוב והבוז המופנים כלפיו. מה בדיוק עשו יאיר לפיד או אביגדור ליברמן מאז 7 באוקטובר ששיפר משמעותית את מצבנו? התשובה היא שגנץ אומר בקול את מה שמרביתנו - בגוש האופוזיציה - מעדיפים לא להפנים.
ושהצורך הדחוף ביותר כרגע בישראל הוא להרגיע את השסע הפנימי ואת השנאה בין המחנות. והאופן היחיד לעשות זאת הוא באמצעות ממשלה רחבה. גם על פי הסקרים המחמיאים ביותר, מבחינת האופוזיציה, היא תוכל להקים ממשלה צרה במיוחד.
כזו שתהיה תלויה על חוט השערה, מה שרק יגביר את חוסר היציבות ואת הקיטוב. ורק אל תענו לי ב"אבל זה מה שהימין עשה בשלוש השנים האחרונות". זה נכון, אז מה? עכשיו נראה להם מה זה?
באותו הקשר, אפשר גם להבין את האמירה של גנץ בגנות ממשלה הנשענת על מפלגה ערבית. זה נשמע רע, ללא ספק, אבל לא נובע מגזענות אלא מריאליזם. ממשלה כזו, כפי שכבר למדנו, לא תוכל לשמור על אריכות ימים וגם תחדד עוד יותר את האיבה בין המחנות. שזה מצער מאוד כשלעצמו, אבל זה המצב.
והכי עצוב שגם המבקרים של גנץ אומרים עליו שהוא “בחור טוב, ומאוד אכפת לו מהמדינה, אבל...". כאילו שלא מדובר בשני פרמטרים שאמורים להיות קריטיים עבור מנהיג.
על הסכין
הדבר הכי עצוב במה שקורה במשרד התרבות (ביטול של עשרות פרסים שנעשה בחשאי, ובצמוד באופן מחשיד לכינון טקס פרסי קולנוע חדש שנגס עמוק בתקציב) הוא שלאף אחד לא באמת אכפת. פרט לאומנים כמובן. מיקי זוהר עצמו מרוצה, הוא שוב “הראה להם", ומרבית הישראלים אדישים, כי תרבות תמיד תיתפס פה כמותרות.
"נערות פרועות" (סלקום טי־וי) היא סדרה אנגלית שמצטרפת לגל הסדרות על יישובים עשירים ונוצצים מבחוץ, אך רקובים מבפנים. כאן הסיפור הוא על חבורת נערות שמסתבכות בגלל סרטון פרובוקטיבי, והאמהות שלהן שמסתבכות משלל סיבות אחרות. והתוצאה היא, למרות המבטא האנגלי והלוגו המבטיח של BBC, בזבוז זמן.
התרעות פיקוד העורף