דור ה־Z גדל בתוך מציאות דיגיטלית רציפה, מהירה ועמוסת מסרים שבה זהות אישית נבנית במקביל לקריירה. מדובר בקבוצה שבועטת במבנים היררכיים, מתקשה לקבל סמכות שאינה מנומקת ומעמידה במרכז את הפרט, צרכיו וחירותו.
רבים מבני הדור חולמים על פרסום, יצירה והשפעה ברשתות החברתיות, לאו דווקא מתוך עצלות, אלא משום שזהו המודל הנראה לעין של הצלחה. הבעיה היא שבפועל, רק מיעוט זוכה לממש את החלום הזה, בעוד הרוב נדרש להשתלב בארגונים שאינם תמיד ערוכים לכך.
יחד עם זאת, התמונה איננה חד־ממדית. חלק לא מבוטל מהפער נובע מהמערכת עצמה. שוק העבודה ממשיך לפעול לא אחת לפי קודים ישנים, המדגישים נוכחות פיזית, ציות ונאמנות, תוך השקעה מוגבלת בליווי, בהכשרה ובהתאמה אישית. דור ה־Z אינו מוכן עוד לקבל תנאים כאלה כמובנים מאליהם, והוא מבטא זאת ביציאה מהירה או בהתנתקות רגשית, גם במחיר פגיעה בקידום האישי.
לתוך המתח הנוכחי נכנסת גם המערכת האקדמית שלעיתים נדמה כי לא הדביקה את קצב השינוי. מוסדות השכלה גבוהה רבים ממשיכים ללמד תכנים תיאורטיים מורכבים בשפה שאינה תמיד נגישה או מותאמת למציאות המקצועית המשתנה.
לצד ייעודה המסורתי של האקדמיה בטיפוח דור החוקרים הבא, עליה להכיר בכך שחלק ניכר מהסטודנטים אינם מיועדים להמשך מסלול מחקרי. עבורם, ובמיוחד בעידן שבו קיימות חלופות רבות ללמידה מחוץ לאקדמיה, המוסדות נדרשים לשמש מוקד משיכה רלוונטי ומעודכן.
בהקשר הזה, הכשרת סטודנטים, במיוחד לתואר ראשון, מחייבת חיבור עמוק יותר לשוק העבודה, תוך פיתוח מיומנויות שימושיות שיתמכו בהשתלבות מקצועית לאחר סיום הלימודים. פחות דגש על ידע מופשט או שינון ויותר כלים יישומיים, סימולציה ולמידה דרך עשייה. התאמה זו איננה ויתור על עומק אינטלקטואלי, אלא שינוי בדרך העברת התכנים הנדרשת, במיוחד במציאות עכשווית תחרותית ודינמית.
לכאן נכנס גם ממד רגשי שאסור להתעלם ממנו. זהו דור שבניו ובנותיו גדלים תחת לחץ מתמיד להצליח, להיראות, להשוות ולמדוד את הערך העצמי שלהם דרך תגובות חיצוניות. כתוצאה מכך רבים חווים חרדה, שחיקה מוקדמת ובלבול מקצועי כבר בתחילת הדרך. מקום עבודה שאינו מספק תחושת ביטחון, שייכות וכיוון ברור, מתקשה להחזיק עובדים צעירים לאורך זמן, גם אם התנאים הכלכליים סבירים.
אז מה עושים בפועל? ראשית, מפסיקים לדבר על הדור הזה כעל תקלה ומתחילים לראות בו עובדה קיימת. זהו ציבור שמביא עימו יתרונות משמעותיים, בהם גמישות מחשבתית, אוריינות טכנולוגית, רגישות חברתית ודרישה להוגנות. מעסיקים שידעו לבנות מסגרות ברורות, להשקיע בפיתוח מיומנויות רכות, לייצר מסלולי התקדמות קצרים ולספק משוב תכוף, יגלו שיתוף פעולה ומחויבות גבוהים יותר.
הפתרון אינו ויתור על סטנדרטים, אלא התאמה חכמה. דור ה־Z איננו אפיזודה חולפת אלא העתיד של עולם העבודה, ומי שילמד לעבוד איתו, ולא נגדו, יהיה מי שיעצב את הכלכלה והארגונים של העשור הבא.