מבחוץ, לחץ של ממשלים אמריקאיים עוינים מנע הקמה או הכשרה של מאחזים חדשים שקמו בשטח. ממשלות נתניהו – עד לזו הנוכחית – נכנעו ברוב המקרים ללחצים הללו.
המנהל האזרחי תפס אז את תפקידו כבלם עיקרי לכל ניסיונות התיישבות יהודית, וברוב המקרים צידד בצד הערבי. הם דבקו בדווקנות בפרשנות שלהם להסכמי אוסלו זמן רב אחרי שמדינת ישראל והערבים כבר חדלו מלהאמין בהם. צה"ל, ברוח הדרג המדיני, ראה בהתיישבות נטל ולא נכס, והיה סבור כי אפשר, ואף רצוי, לפנות את רוב מחנות צה"ל מיהודה ומהשומרון. פינוי המחנות שהחל בעקבות הסכמי אוסלו, ולא רק משטחי A במרכזי הערים הערביות, נמשך לראשית שנות האלפיים גם משטחי C, אלו האמורים להיות בשליטה ביטחונית ואזרחית מלאה של ישראל.
מקצת המחנות פונו בשנות האינתיפאדה, כשצה"ל היה סבור שקשה ויקר להחזיק בהם. פינויים הושלם בעקבות ההתנתקות. כך פונו בסיס הצנחנים בסאנור, בסיס בזק של גולני, מחנה גדי בבקעה, מחנה דותן בצפון השומרון, אדוריים בדרום הר חברון, אום דרג' בבוקיעה הדרומית ומחנה שדמה במזרח גוש עציון.
הממשלה הנוכחית, ממשלת ישראל ה-37, ראויה לשבחים רבים על תנופת ההתיישבות ללא תקדים שהיא מחוללת בשטחי יו"ש. גם מתנגדיה המובהקים של הממשלה אינם יכולים להתכחש להישגיה בתחום זה. בעיניהם זו אולי עוד סיבה להתנגדותם לה.
במקביל הגבירו הממשלה והמנהל האזרחי את קצב הריסתם של מבנים לא חוקיים שבנו ערבים בשטחי C כדי לחסום התיישבות יהודית. למקצת ממחנות צה"ל הנטושים נכנסו כבר גרעיני התיישבות. אחרי ש"חוק ההתנתקות" לצפון השומרון בוטל לפני כשלוש שנים - מוקמים מחדש היישובים שנעקרו. כך בחומש, כך בשא-נור. ויש גם החלטת ממשלה על הקמתם מחדש של גנים וכדים, ליד ג'נין.
השתתפתי השבוע בטקס קביעת מזוזה וחנוכת יישוב חדש, "יציב" שמו, השוכן בצמוד למחנה שדמה, במזרח גוש עציון. סיפור המקום הזה הוא דוגמה מדהימה לקוצר ראייה מדיני וצבאי מחד גיסא, ולדבקות ונחישות אזרחית, מתוך ראייה אסטרטגית והתיישבותית, מאידך גיסא.
בימי המנדט הקימו הבריטים את מחנה שדמה על פסגת הר השולט על סביבותיו, ממזרח לבית לחם ומעל לציר התנועה המחבר היום את יישובי מזרח גוש עציון עם הר חומה וירושלים. הם הבינו שעליהם להיות בשטח כדי למנוע הברחות והתארגנות כנופיות ערביות במדבר יהודה.
כשיצאו הבריטים – נכנס הלגיון הירדני, ואחרי ניצחון ישראל בששת הימים הפך המחנה לבסיס הנחל המוצנח - גדוד 50. בשנת 2006, אולי כחלק מהרומן שניהל אולמרט עם אבו מאזן, ואולי מתוך החלטה פנימית של צה"ל – פונה המחנה, ננטש, ובתוך ימים אחדים נבזז בידי ערביי בית סאחור. רק שלדי המבנים הבריטיים נותרו. הטבע, גם טבע האדם והעמים, אינו סובל חלל ריק.
הרש"פ החליטה להשתלט על אדמות המדינה שישראל לא רצתה בהן, ותכננה להקים במקום "בית חולים לילדים" לאזור בית לחם. המקום היה מרוחק מהערים באזור. ואין לו כביש גישה סביר ממערב. היה ברור שמדובר בתירוץ להשתלטות על השטח, ש"ייראה טוב" בעיני הקהילה הבינלאומית.
יהודית ונדיה הבינו – בניגוד לראשי המדינה וראשי צה"ל דאז – מה המשמעות. הן הקימו את "הוועד למען שדמה יהודית", גייסו עשרות מתנדבים. באו למחנה הנטוש. ניקו ושיפצו קצת. הכשירו חדרי הרצאות, גייסו מרצים והחלו לקיים במקום סמינרים בימי שישי. גם אני זכיתי ללמד באותם סמינרים.
צה"ל הגיב במהירות: הכריז על המקום "שטח צבאי סגור". הוציא להן צווי הרחקה מנהליים. הרס סוכות ומבנים ארעיים שבנו בשטח. פינה ואף החרים את הציוד שהביאו. עיכבו אותן. עצרו אותן. אך הן חזרו שוב ושוב.
השבוע הן היו בחנוכת היישוב החדש, "יציב" (שם זמני), הצמוד למחנה הצבאי. ומדוע לא בתוך המחנה שרוב בתיו ריקים? צה"ל כנראה גילה מחדש את חשיבותו האסטרטגית של המחנה ואינו מוכן לוותר על אף שעל... אולי זה חלק מהמהפך האידיאולוגי, האסטרטגי, הביטחוני שעבר על המנהל האזרחי ועל צה"ל בעקבות 7 באוקטובר.
מה למדנו? שגם אם המדינאים והגנרלים טועים בענק, לפעמים די בשתי נשים הרואות נכוחה, נחושות ודבקות במטרה, כדי לשנות את המציאות, לסובב חזרה את הגלגל שסטה מהדרך ולהשיבו למסלולו הנכון.
התרעות פיקוד העורף