יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, המצוין מדי שנה ב-27 בינואר (יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו), אומץ על ידי העצרת הכללית של האו"ם בשנת 2005 ונועד במקורו ליצור שפה אוניברסלית של "לעולם לא עוד". בעוד בעולם המערבי מנסים לצקת לתאריך זה תכנים של סובלנות ומאבק בגזענות, בישראל מתקיים תהליך מורכב ולעיתים אף מנוגד.
זיכרון השואה הופך מ"קודש הקודשים" לכלי נשק פוליטי בשיח המקומי, ואנו עדים לתופעת ה"נאציפיקציה" של יריב פוליטי. המרחק בין הזיכרון הייחודי הממלכתי הנדרש ביום הזה, לבין הפגנות ברחובות ירושלים או תל אביב, שבהן נשמעים ביטויים כמו "יודו-נאצים" או "גסטאפו", הולך ומתעצם. הכינוי "נאצי" הפך למטבע לשון שגור, המוטח בשוטרי משטרת ישראל ומרוקן את המילה מתוכנה המפלצתי.
זילות השואה אינה נחלת צד פוליטי אחד. היא מופיעה מימין, כשנעשה שימוש במונחים כמו "יודנראט" כלפי אנשי כוחות הביטחון או כלפי בעלי עמדות פוליטיות המקדמים פשרות טריטוריאליות. ומשמאל, כשמושווים תהליכי חקיקה או מדיניות ממשלתית לתהליכים שהתרחשו בגרמניה בשנות ה-30.
עצם ההשוואה יוצר דמוניזציה של החברה הישראלית ומשחק לידי מכחישי שואה המבקשים לעשות "רלטיביזציה" (המעטה בתוקף הייחודי) של השואה. כאשר כל חוק לא פופולרי מכונה "חוקי נירנברג" וכל שוטר במחסום או בהפגנה מכונה "נאצי", נגרמות תוצאות הרסניות ובהן שחיקת הזיכרון, כשהמילים מאבדות ממשמעותן המפלצתית. אם הכל "נאצי", אז שום דבר אינו באמת נאצי, ונפגמת היכולת להגדיר ולזהות בעתיד רוע מוחלט.
תוצאה הרסנית נוספת היא פגיעה בניצולים. השימוש בטראומה הגדולה ביותר של העם היהודי לצרכים סקטוריאליים ופוליטיים מהווה פגיעה ישירה בכבודם של אלה ששרדו את התופת.
הניכוס החוזר ונשנה בעת האחרונה של הטלאי הצהוב, סימן שנועד לבודד יהודים לפני מותם - לטובת מאבקים על משאבים או זכויות אזרחיות (למשל נגד חיסונים, או פינוי יישובים, או פגיעה בתקציבים), הוא שיא של ציניות ומייצר הקבלה שקרית בין רדיפה גזענית רצחנית, לבין מדיניות ממשלתית.
המושג גטו, שסימל בשואה כינוס יהודים במקום צר כשלב מרעיב וממית בדרך להשמדה סופית, הופך בשיח העכשווי לתיאור של שכונת עוני או אזור מוזנח, ובכך מטשטש את ההבדל בין מצוקה חברתית לרצח עם. כך גם השימוש במושג "יודנראט" כלפי בעלי עמדה שונה, המייצר דמוניזציה שקרית והשוואת יריבים פוליטיים למי שסייעו, בעל כורחם, למכונת ההשמדה.
בלי סיסמאות ריקות
1. התחייבות. אין להשוות שום אירוע פוליטי, חברתי או משפטי במדינת ישראל לשואה, לפתרון הסופי או למדיניות הרייך השלישי.
2. הימנעות. איסור מוחלט על שימוש במילים נאצי, גסטאפו, אס-אס, יודנראט ותאי גזים, אלא רק בהקשרם ההיסטורי-לימודי.
3. קדושת הסמלים. אין לעשות שימוש בסמלים ויזואליים של השואה (טלאי צהוב, בגדי פסים, מספרים על היד) במסגרת הפגנות, קמפיינים פרסומיים או מאבקים פוליטיים.
4. הפרדה בין "תהליכים" לבין "השמדה". אזהרות מפני סכנת "מדרון חלקלק" או ביקורת בדבר חשש מפגיעה בדמוקרטיה הן לגיטימיות כשלעצמן. למעשה הן אפילו חלק הכרחי בלימוד משמעות השואה, אך עליהן להישען רק על טיעונים אזרחיים ומשפטיים עכשוויים ולא על השוואות לנאציזם, שמייצרות דמוניזציה של היריב.
5. אחריות נבחרי ציבור. נבחר ציבור שיעשה שימוש בזילות השואה, יידרש להתנצל פומבית בפני ארגוני הניצולים. בד בבד, ועדות האתיקה בכנסת ובגופים הציבוריים יגדירו שימוש כזה כ"התנהגות שאינה הולמת".
ביום השואה הבינלאומי, דווקא כאן בישראל, אנחנו חייבים להשיב לשואה את ייחודיותה כאירוע חד-פעמי ומכונן. עלינו להתריע מפני אובדן הדיוק ההיסטורי, מפני חילול הקדושה והשיבוש המוסרי, ומפני הנדסה תודעתית, חברתית ופוליטית של הזיכרון. רק אם נשמור על טוהר המילים, נוכל להבטיח שהלקח "לעולם לא עוד" יישאר מצפן מוסרי חי - ולא יהפוך לסיסמה ריקה בשירותו של ויכוח פוליטי חולף.
התרעות פיקוד העורף