בימים שבהם המזרח התיכון זרוע בנושאות מטוסים אמריקאיות; כשבבסיסי חיל האוויר שלנו נוחתים המטוסים החדישים בעולם; כשחיילים אמריקאים מאיישים בפועל שלוחה של הפנטגון בקריית גת ועוד עובדות רבות שעדיף להן להישאר מחוץ לרעש הציבורי - האם זה הזמן להתכתש סביב קרדיטים?
אפשר היה לומר בפשטות וביושר: הייתה לנו זכות גדולה להיות שותפים לפיתוח טכנולוגי פורץ דרך, יחד עם החיבוק והסיוע של בת בריתנו הגדולה, ארצות הברית. השמיים לא היו נופלים, והאגו הלאומי לא היה נפגע. להפך. אבל בצוק העיתים הפכנו למגיבים מהירים: בלי מחשבה, בלי שיקול דעת, וכמובן בלי הנהגה.
ההתרגשות שהפכה לפספוס
היינו אז על ענן של הערכה, על גבול הערצה. ישראל נתפסה כנס של יצירתיות, נחישות ודמוקרטיה חיה ונושמת. הקרח בראשי ההרים של דאבוס השוויצרית נמס מול האהבה לחדשנות הישראלית ולרוח החופשית שלה. והיום? ראש ממשלת ישראל אינו יכול להגיע לאותו כנס חשוב, כשמעל ראשו מרחף צו מעצר בינלאומי.
הקואליציה החדשה והאתגרים לפנינו
זו אולי לא הדרך המושלמת, אבל זו דרך. והשאלה היא האם ישראל תדע להיות חלק ממנה, להשפיע, לחבור, להוביל, או שתמשיך להתנהל מתוך שיקולים של שנת בחירות מתמשכת. וזה קריטי בעיקר לנו עם כל הזירות הפתוחות, האיומים מאיראן, התחזקות חמאס והגדה הרותחת.
התרעות פיקוד העורף