והכי מטריד? שהוא לא כותב למנהיגים האיראנים "אל תרצחו את העם שלכם" – הוא הופך אותם לאביזר בסיפור שלו, בדיוק כמו שעשה עם כל מי שעזר לו, השקיע בו או סמך עליו לאורך הדרך. בדוקו רואים את הדפוס החוזר שוב ושוב, בכל תקופה, בכל הקשר.
מה מחבר את כל הדוגמאות האלה? מבנה אישיותי שבו יש רק אדם אחד שמוגן במערכה – והוא תמיד טראמפ. כל השאר – הקבלנים, המשקיעים, העובדים, העם האיראני, בעלות הברית – הם חלק מהתפאורה. הם קיימים כדי לשרת את הנרטיב. ואם הם לא מתאימים יותר, הם פשוט נמחקים מהסיפור.
זה לא רק נרקיסיזם, זה חוסר יכולת מוחלט לקחת אחריות על כישלון. כי אם אתה תמיד הגיבור, אז הכישלון תמיד של מישהו אחר. העירייה הייתה לא יעילה. המשקיעים לא הבינו. הקבלנים לא היו מספיק טובים. האויב לא שיתף פעולה. אבל אתה? אתה תמיד ניסית. אתה תמיד ידעת. אתה תמיד היית צודק.
לא באג - פיצ'ר
# נרקיסיזם. תחושת גרנדיוזיות, צורך בהערצה מתמדת, חוסר אמפתיה. המוח שלו לא יכול להכיל סיפור שבו הוא לא במרכז. כל סיטואציה, כל משבר, כל הצלחה – חייבים להיות על טראמפ. הקבלן שעשה את העבודה? לא רלוונטי. המשקיעים שנטלו את הסיכון? לא חשובים. העם האיראני שמשלם במחיר חייו? סתם רקע.
# מקיאווליזם. מניפולציה קרה, חישוב אסטרטגי, התעלמות מוחלטת משיקולים מוסריים, היכולת לשקר בפנים רציניות, הנכונות להבטיח דברים ולא לקיים, להשתמש באנשים ואז לזרוק אותם. זה לא רגש – זה חישוב. איך להפיק מקסימום ערך מכל מצב, מבלי להיות כבול לשום התחייבות מוסרית.
# פסיכופתיה. היעדר אשמה, היעדר פחד, נטילת סיכונים קיצונית. הוא יכול להתעסק עם קריסות כלכליות, עם איומים צבאיים, עם משברים גלובליים – ולא לאבד שינה. כי החרדה שמעכבת אנשים רגילים, הפחד מההשלכות, הדאגה לאחרים – אצלו פשוט לא קיימים באותה אינטנסיביות.
ומה שמדהים זה שכל המאפיינים האלה – שבהקשר קליני נחשבים פתולוגיים – הופכים לנכסים כשמדובר במשחק הכוח של פוליטיקה עולמית. אז אולי במציאות שלנו זה מה שצריך כדי להיות מנהיג? כי בעולם שבו אתה מתמודד עם דיקטטורים, עם משברים גיאופוליטיים, עם אויבים שמחפשים חולשה – אולי דווקא המנהיג שיכול לישון בלילה אחרי שהוא משאיר משקיעים עם חובות, הוא זה שיכול להחליט על תקיפה צבאית בלי להתמוטט מהלחץ? אולי היכולת לא לחוש אשמה, לא להתמסר לדילמות מוסריות, לראות את כולם כחלק מלוח שחמט – זה בעצם מה שנדרש?
אולי כשאנחנו בוחרים מנהיגים, אנחנו לא באמת רוצים את האדם האמפתי, החם, המוסרי. אנחנו רוצים את האדם שיכול לעשות את מה שצריך – ולישון בשקט אחר כך. ואולי זה אומר משהו לא רק על טראמפ, אלא על העולם שבנינו. עולם שבו השילוש האפל הוא לא באג – אלא פיצ'ר.
התרעות פיקוד העורף