"מאז שהתחלתי לקרוא ספרים ברצינות, אני בולעת אותם ללא הפסקה. אבל משום מה כשהשתחררו כל החטופים החיים, לא הצלחתי לקרוא במשך שבועיים", סיפרה לי בפליאה ידידה, המשתתפת בדבקות בהפגנות באחת מכיכרות המחאה. אולי הדברים הבאים יעזרו לה לפתור את התעלומה.
כך למשל מורה כלל מס' 8: "המשך להפעיל לחץ, אל תרפה. נסה כל העת דברים חדשים, כדי שמתנגדיך לא יצליחו לשוב לנקודת שיווי המשקל שלהם. בזמן שמתנגדיך עוד לומדים איך להתמודד עם הטקטיקה הראשונה, הכה אותם מהאגף עם משהו חדש". נשמע מוכר?
ואכן, מן היום הראשון שעלה הימין לשלטון ב-1977 ועד היום לא מפסיקים מתנגדיו ליזום כל העת התקפות רציפות ומשתנות בכל תחום – ביטחון, כלכלה, חברה ומשפט. נזכיר רק תופינים: תקיפת החלטתו של מנחם בגין להשמיד את הכור בעיראק תוך זריעת איומים שזו תביא לאסון.
גם תקיפת ההחלטה לפתוח את מנהרות הכותל; התנגדות לסלילת כביש 6 בטענה שיביא, לדעת מומחים כמובן, לאסון אקולוגי קולוסלי; התנגדות לעצם קידוחי הגז, ואחר כך מאבק במתווה הגז; ביקורת חריפה על ניהול מגיפת הקורונה. ובל נשכח את הפעילות למניעת "ההפיכה המשטרית" המומצאת, שכללה קריאה ל"אי-התנדבות", להוצאת השקעות מהארץ וניסיונות להשבתת המשק.
אחרי 7 באוקטובר הם רכבו על נושא החטופים וקראו לעצירת המלחמה בעזה ולבלימת הצעדים שהכריעו את אויבינו, ואף רקמו על כוח 100 בשדה תימן את עלילת האונס שהקרינה על צה"ל כולו. על כל הטוב הזה נוספה לאורך השנים הגשה של כתבי אישום נגד בכירים שלא באים בטוב למחנה הטוב. הנאשמים מוצגים לציבור כשיאנים מנוולים של שחיתות, בעוד מרבית כתבי האישום הסתיימו בקול נפיחה דקה, לא לפני שהביאו לחיסול הקריירות הפוליטיות של אותם נאשמים.
בכלליו מתמקד אלינסקי במצבם הנפשי של קורבנותיו, שאותם כאמור יש להוציא משיווי משקל. לדבריו, על הרדיקלים לחפש דרכים להעצים חוסר ביטחון, חרדה ואי-ודאות אצל האויב. והאויב הוא הממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי והציבור שבחר אותה.
אלינסקי היה מודע לכך שפעילות שנועדה להתיש את האויב הדמוקרטי עלולה לגרום גם אצל הרדיקלים לעייפות החומר. לכן קבע את הכלל השישי שלו: "טקטיקה טובה היא כזו שאנשיך נהנים ממנה...", ומוסיף וממליץ בכלל השביעי שלו לשנות אותה שוב ושוב. לכל היותר, סבר אלינסקי, יסבלו הרדיקלים מעייפות או שעמום. אולם הוא לא הביא בחשבון שהם יסבלו גם מדכדוך, כשלאחר מאבק ארוך שנים התוצאה המקווה אינה מתרחשת, וחמור מכך - סיכויי התגשמותה הולכים ומתמעטים.
תמיד צודקים
העוצמה הרגשית שבה פועלים הרדיקלים – במחאות, בהתכנסויות, בתליית השלטים, בצעקות, בנאצות, במכות, בהצתות, בראיונות ובמאמרים נרגשים בתקשורת – נובעת מן השכנוע הפנימי שלהם שהם עושים דבר חשוב ביותר, וזה מה שיביא את הגאולה השלמה מן הרשע המוחלט, שמשליטים על המדינה הרעים שאינם חושבים כמותם.
אלא נראה שהנפש האנושית אינה יכולה להכיל רמות כל כך גבוהות של ריגוש לאורך זמן מבלי לפתח סוג של התמכרות אליו ואל תחושת העליונות שאותו ריגוש מעניק. ופתאום – נפילה: הריקנות אחרי שאין יותר חטופים חיים בידי חמאס. זאת גם אם הם אלה שהביאו לשחרורם באמצעות סרטיהם הצהובים וקריאותיהם שנגעו כל כך לליבם של מנהיגי חמאס, ולא הממשלה – בזכות לוחמינו והמשך המלחמה. על מה יזעקו עכשיו בכל מוצאי שבת בכיכר? ואז מאבדים ריכוז, ואפילו - לא מצליחים לקרוא.
אבל אל דאגה, כי מיד אחרי הנחיתה מגיעות הוראות חדשות להמריא אל עוד ועוד נושאים, שאחרי כל אחד מהם תבוא נפילה של ריקנות. לא מעט משום שלאחר מכן יתברר שגם עניינים אלה אינם בדיוק עולים בקנה אחד עם האיומים, תרחישי האימה והאזהרות של מנהיגיהם הרדיקלים – שלמען מסריהם הם הפגינו ומחו, ובעיקר חיו בהתרגשות מתמדת.
אחרי כל כך הרבה שנים של מאבקים הרואיים, כשפעילי הרדיקלים אצלנו עולים ויורדים בטלטלה רגשית בלתי פוסקת כמו ברכבת הרים, לא אויביהם הם אלה שאיבדו את שיווי משקלם – אלא דווקא הפעילים עצמם. אין זה רק שהמחאה לא הניבה את הפירות המקווים, אלא יש אפילו חשש מבוסס למדי שהמפלגות הלא נכונות אף יגבירו את כוחן.
בדומה למכור לחומרים משני תודעה שנמצא בתחילתו של תהליך גמילה, גם הצניחה של רדיקלים ממרומי ההתרגשות הצודקת כרוכה בדכדוך, בחוסר ריכוז, בקושי למצוא עניין בחיי השגרה, שנראים משעממים, נטולי טעם ומשמעות.
העליות והמורדות הנפשיים מסבירים במידה רבה את אי-יכולתם של הנאבקים המסורים להתמודד עם המציאות שאינה בהכרח מרגשת, וודאי אינה מושלמת. מבעד למסך דכדוכם הם יכולים לראות אותה רק כאיומה, כזו שבה המדינה נמצאת על סף תהום, כלכלתה קורסת, ומנהיגיה הם "מפלצות אדם" – כמו גם תומכיהם.
כמו שמעטים הם המכורים לחומרים משני תודעה המצליחים להיגמל, כך יש מוחים שלא יוותרו על ריגושי המחאה. גם עכשיו הם ימשיכו להינשא על גלי מאבקים, שונים ומתחלפים, שבעיניהם הם כמובן תמיד צודקים, משום שהללו יותר מתגמלים נפשית, מיד ועכשיו, מהתמודדות עם המציאות הבלתי מושלמת. כי היא לעולם לא תהיה כמו זו שהם החליטו ומדמיינים שעליה להיות.
ואילו לנו אין אשליות. ברור לנו שמציאות חיינו – האישיים, הציבוריים והלאומיים – היא מורכבת, ששום פתרונות-אינסטנט מהפכניים אלימים אינם מתאימים להתמודדות איתה ועם בעיותיה, אלא רק מיזמי שיפור סבלניים, שלא יהיו חפים ממשגים וטעויות, אבל בכל זאת ישיגו ולו גם חלק מיעדיהם.
התרעות פיקוד העורף