אין צורך בהבנה מדינית עמוקה כדי להיזהר מללכת שבי אחר השאננות הזחוחה של ידידנו האהוב, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בכל הנוגע לטורקיה וקטאר. מצד שני, לא צריך להיות עיוורים למרכיב הטקטי שבהתנהלותו של נשיא ארה"ב כלפי שתיהן, שלשיטתו היא מצליחה, ואף הניבה לצד כניסת צה"ל לעיר עזה את הסכמת חמאס להחזיר את החטופים, שהיו קלף המיקוח העיקרי שנותר בידו. וזאת מבלי שצה"ל נסוג ממרבית רצועת עזה.
ישראל אינה רואה עין בעין עם הנשיא את עניין טורקיה וקטאר, אך ערה לגישתו כלפי שותפים בעייתיים, ועל פיה, בקליפת אגוז, הוא מעדיף שישתינו בתוך האוהל, על פני הוצאתם ושישתינו עליו מבחוץ.
לכן, בחירת התגובה הישראלית הייתה מדודה, שקולה ובעיקר נכונה. מחאה ציונית גאה, לפי כל גינוני הטקס הדיפלומטי, חתומה בידי שר החוץ של מדינת ישראל בכבודו בעצמו. איגרת רשמית, שמילותיה הולמות את עוצמת המחאה על שיתוף שונאי ישראל, ולו באופן מינימלי, בניהולה של רצועת עזה.
מצד שני, המסגרת שנבחרה להעברת המחאה משקפת קיומה של הבנה למניעי הצד השני, ובכך מעמידה את האירוע בפרופורציה ההולמת אותו. תוצאת אגב של תיעול המחאה דרך שר החוץ היא שבירת טאבו רב-שנים: לראשונה מאז ימי משה שרת מעורב משרד החוץ ישירות ביחסי ישראל-ארה"ב. ימים יגידו אם מדובר בתפנית תקדימית או באירוע חד-פעמי.
החמיצות הזו נוכח ההישג המזהיר הזה מזכירה לי את הבדיחה העדתית הדוחה על האמא ממוצא פרסי שילדה החל לפתע לטבוע בים, ולעובר האורח שקפץ למים והציל את הילד, האם אומרת בעצב המשדר תוכחה: "היה לו כובע".
כאן המקום לעשות סדר באירועים ולהציג את אירועי השנתיים האחרונות בפרופורציות הנכונות. למרבה הפלא קיימת הסכמה כוללת על כך שהניצחון במלחמה בחזית שממנה הייתה אמורה להיפתח עיקר הרעה, היה מעבר לציפיות. מצפון וממזרח בוערו ונוטרלו עשרות ריבוא מטוסים, טנקים, סטי"לים, מכ"מים ומערכות הגנה, אין-ספור טילים, מהם בליסטיים, וגולת הכותרת - הכורים הגרעיניים באיראן.
המלחמה היחידה שעדיין מתנהלת במקומותינו במלוא עוזה היא המלחמה להפלת הממשלה הנבחרת של ישראל, תוך שימוש במלחמת התקומה/מבול אל-אקצא.
מן הרגע שבו נמנעה מראש הממשלה הבחירה שניתנה לרמטכ"ל, לראש אמ"ן, לראש השב"כ ולמפקד פיקוד הדרום, להחליט על גיוס וכוננות שהיו מסכלים די בנקל את מתקפת 7 באוקטובר, גויסה המלחמה בעזה למערכה החשובה באמת במשקפיים קפלניסטיים: לשמש כזרז שיוביל לשחרורה של ישראל הנאורה מעולה של ממשלת החושך המושלת בה.
מאז סוף אוקטובר 2023 ליוותה את המערכה בעזה תנועה ציבורית קולנית, שהתעצמה בגלים ברורים של הפגנות ולחץ תקשורתי. מוקדי המחאה בתל אביב ובירושלים, לצד קמפיינים מתמשכים ברשתות ובאולפנים, חזרו שוב ושוב על אותה דרישה: הסכם מיידי להשבת החטופים, "כולם עכשיו", ובכל מחיר. הסיסמה הייתה קצרה, קליטה, ובעיקר פטורה מהצורך להסביר מהו אותו מחיר, ומי אמור לשלם אותו ביום שאחרי.
רף גמיש
כבר בתחילת הכניסה הקרקעית, כאשר צה"ל טרם ביסס שליטה משמעותית בשטח, נשמעו קריאות פומביות לעצירת הלחימה, שזכו להדהוד נרחב בתקשורת. האמירה החוזרת הייתה ש"אין זמן", ש"הלחץ הצבאי מסכן את החטופים", ושישראל חייבת לבחור בין המשך הלחימה לבין החזרתם.
גם עם העמקת הפעולה הצבאית והתרחבות השליטה בשטח, לא נחלש הלחץ על הממשלה. להפך, אזהרות מפני "החמצת חלון ההזדמנויות" ליוו כל הישג צבאי, בטענה שהפסקת לחימה מלאה תביא להסכם כולל, אף שלא הוצגה כל אינדיקציה לכך שחמאס מסוגל או מעוניין להשיב את כל החטופים, או לוותר על שלטונו בעזה.
ההפך הגמור היה הנכון. חמאס הצהיר שאין בידיו שליטה מלאה על כלל החטופים, אך דרש תמורה מפליגה: הפסקת לחימה מוחלטת, נסיגה מלאה של צה"ל, שחרור המוני של מחבלים והותרת הארגון ככוח השלטוני והצבאי המרכזי ברצועה, וכל זאת בערבות מועצת הביטחון. עסקה כזו לא רק שלא הייתה מבטיחה את השבת כל החטופים, אלא גם הייתה מותירה את ישראל ללא דריסת רגל בעזה וללא יכולת למנוע את ההתעצמות הבאה.
באותה נקודת זמן חמאס עדיין החזיק ביכולת לירות מאות רקטות ביום לעבר מרכז הארץ וכמובן דרומה, לנהל מערך פיקוד מתפקד, ולמסגר עצמו כמי שכפה על ישראל תנאים באמצעות חטיפת אזרחים. הסכם מהיר היה מאפשר לו להציג הישג אסטרטגי ברור, גם אם חלקי, ולהפוך את החטיפה לכלי לגיטימי ואפקטיבי.
בה בעת לא נעלמה מעיני "כוחותינו" בקפלן העובדה שבהסכם כזה היה טמון פוטנציאל של הפלת הממשלה. המציאות שנוצרה מאז בישרה שינוי מהותי: צה"ל שולט ביותר ממחצית הרצועה, ופגע פגיעה עמוקה בתשתיות הצבאיות והארגוניות של חמאס. מערך הירי הרקטי קרס, ויכולתו לנהל שלטון אפקטיבי נשחקה עד דק.
אבל ראו זה פלא: אותם גורמים שדרשו בעבר עסקה מיידית, יקרה וחלקית, מסרבים להכיר בתוצאה טובה בהרבה מזו שהיו מוכנים לקבל תמורת עסקה "עכשיו". לפתע הם טוענים שאם חמאס לא הושמד לחלוטין אין זה ניצחון. לדידם, העובדה שישראל שינתה מן היסוד את המאזן הצבאי והאסטרטגי בעזה היא זמנית וחסרת משמעות. במילים אחרות, הרף של המחנה הנאור זז תמיד לנוחיות הטיעון של הרגע.
הנאורים והנעורים עוד לא למדו שגם שליטה כמעט סובייטית ב-90% מהתקשורת לא מספיקה להתגבר על האמת. הכרעת ממשלת ישראל שלא לעצור את הלחימה תחת איום רגשי ותקשורתי כבד לא הייתה קלה, אך היא אפשרה למדינת ישראל לשנות מן היסוד מציאות ביטחונית שהייתה בלתי נסבלת.
הישגיה של ישראל אינם מתבטאים רק בהיעלמות כמעט מוחלטת של האיום, אלא גם בכך שחמאס חדל מלהיות גורם ריבוני אפקטיבי המסוגל לאיים על מרכז הארץ בהיקפים שהיו מובנים מאליהם לפני אוקטובר 2023. צה"ל פועל בשטח, חופש הפעולה של האויב מוגבל, והמשוואה של חטיפה תמורת כניעה אסטרטגית נשברה. אלו אינם הישגים קוסמטיים, אלא אבני יסוד בביטחונה של ישראל לשנים קדימה.
מי שמסרב להכיר בכך אינו מציב רף גבוה מתוך אחריות, אלא פועל מתוך חוסר נכונות להודות שטעה בהערכת המציאות בזמן אמת. מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לנהל מלחמות לפי עקרון ה"אם זה לא מושלם זה כישלון". היא חייבת לבחור בין חלופות, לעיתים קשות, ולבחון אותן לאור תוצאותיהן בפועל. במבחן הזה, ובהשוואה לחלופה שהוצעה בסוף 2023, ישראל שיפרה לאין ערוך את מצבה.
ההיסטוריה אינה נכתבת לפי כותרות ושלטים המונפים בהפגנות, אלא לפי תוצאות. במבט לאחור, ההחלטה שלא להיכנע לדרישה של "כולם עכשיו ובכל מחיר", לא רק שלא החלישה את ישראל אלא חיזקה אותה. ההישג אולי אינו מושלם, אך הוא ממשי, עמוק, ובעיקר כזה שציבור בוחרים אחראי אינו רשאי להתכחש לו.
התרעות פיקוד העורף