איראן עלולה להיות איום קיומי שיסכן את כלל הציבור הישראלי, מעונות פיראטיים שבהם תינוקות ישנים בחדרי שירותים ובארונות מסכנים בפועל את הציבור הישראלי בכללותו.
יש דמיון עקרוני בין אוכלוסיות סגורות, הן בדרך כלל משתפות פחות על הנעשה בקרבן, איש לא ילשין על מעון פיראטי, גם אם ילדיו יצאו ממנו בשלום, ואף אחד לא יגיע למשטרה כדי להתלונן על משפחת הפשע מקצה הרחוב שמסדירה את העניינים בשכונה כולה. הכל נסגר בחדרי חדרים, מתחת לשולחן, כי אין ברירה ואין אמון שלמישהו באמת אכפת או שמישהו יפתור את הבעיה.
כמה פעמים שמענו את המונח "גילאי 0־3" בהקשר של מעונות או חינוך חינם, סבסוד או כל דבר אחר? השנים הללו, מדעית, הן השנים שבהן המוח של הרך הנולד מתפתח בצורה הכי משמעותית. מדינות רבות משקיעות בגילים הללו את מיטב המשאבים החינוכיים, כי זו גם דרך חיים וגם מגובה מדעית.
אצלנו, מרוב זרמים חינוכיים שהפכו לרוב, אין התייחסות אחידה לאף גיל, בוודאי שלא לגיל הרך. מדינת ישראל איננה אוכפת את התקן הראוי לחינוך הפעוט, ויותר מכך איננה יודעת היכן כל אחד כזה מתחנך, מה נותנים לו לאכול, ואם יש שם לוח חשמל תקני וגלאי גז או אש, רחמנא ליצלן. זה לא קורה באף מגזר, ועד הכניסה למערכת החינוך בגני חובה, אין לנו למעשה מושג מה קורה עם אותם זאטוטים, שאילו יכלו לדבר, הייתה מוקמת ועדת חקירה.
אולי תוקם ועדה?
הכלבים ינבחו והשיירה תעבור, בדיוק כמו הנרצחים במגזר הערבי. אולי תוקם ועדה? כלום לא ייצא ממנה, כמו אין־ספור ועדות שהאחרונה שבהן עסקה בחינוך המיוחד. ההבדל העיקרי הוא שאותם ילדים קטנים הם חסרי ישע, הם אינם יכולים לדבר או לעבור לכפר אחר, הם אינם יודעים להתלונן על גננת או על חוסר מזון, והאבסורד הוא שגם ההורים והמבוגרים במגזרים הללו לא יעשו כן.
אבל איראן על ראש שמחתנו, וזה הרבה יותר מעניין. ניחוח קיומי עולה באוויר, ומועצת השלום בכלל הפכה לשיחת היום. עוד לא דיברנו על תקציב המדינה הגדול בתולדותיה ועל חוק גיוס שלא יגייס אף אחד, וכשאלו יירדו מסדר היום, נישאר עם אלפי מעונות כאלו ומאות נרצחים בחברה הערבית בשנה.
החינוך החרדי לוקה בחוסר פיקוח היסטורי. כאילו צריך לדעת תנ"ך כדי לפקח על גודל הכיתה או על איכות המזון. כאילו צריך לדעת הלכות בקוראן כדי להקים נקודות משטרה ומשמר אזרחי ברחובות היישובים הערביים. פוליטית, בייחוד בשנתיים האחרונות – ערבים הם מחבלים וחרדים הם משתמטים. כאן הדיון מתחיל, אף שלילדים מהמגזר מגיעה הזכות ללכת ברחוב לקנות פיצה עם חברים מבלי להירצח, ולפעוטות מאמינים מגיע לנוח בצהריים – ולא בארון בגדים או מתחת לאסלות על מזרנים מאולתרים.
הילדים הללו עוד לא יודעים שיגדלו להם פאות והם יינשאו בשידוך בגיל 18. הילדים הללו לא יודעים שכדי לטוס לחו"ל הם יצטרכו להגיע לשדה התעופה ארבע שעות לפני שעת הטיסה ולעבור חיפוש קפדני יותר מכל נוסע אחר. וזה לא יעזור אם אבא שלהם הוא הרופא שלך, או האמא היא האחראית בעירייה על הארנונה. הילדים הללו עוד לא יודעים, והם לא צריכים למות רק משום שאנחנו לא מצליחים להפגין משילות, חוץ ממבצעי השפעה בתראבין.
זה לא כל כך פשוט לראות גן סגור, הרבה יותר קשה לסגור אותו. זה קל וטבעי לצעוק "בלי ערבים" כי אין לך משהו אחר להגיד, הרבה יותר קשה להיזכר ב־20% מהמשטרה, ב־30% מהשב"ס וב־40% ממערכת הבריאות והרפואה, שם הם טובים בטיפול ובהגשת עזרה, אבל להתמנות לשר ולנהל תוכנית למיגור הפשיעה במגזר הערבי – זה לא מביא מנדטים.
חוסר אחריות
כנראה שגם הבושה שוכבת לנוח מתחת לאסלה בדירה צפופה ולא תקנית. מה הקשר בין ימין לשמאל, איפה האידיאולוגיה אחרי שנים של שלטי בחירות בשפה הערבית בכל המגזר? לאן הלך אבו יאיר? ומה השאיר אחריו פואד בן אליעזר ממפלגת העבודה, שהייתה לא פחות דמוקרטית, רק בלי לבלבל את המוח? אם נחזור לרגע לסוגיה האיראנית, אין לנו כנראה בעיה של מיירטים ויירוט, אלא יש לנו בעיה קשה של אחידות ומשילות. ילד לא צריך למות בגלל מבוגרים חסרי אחריות. אבל המילה הזו נשחקה כל כך, עד שאין כל חשש שתעיר מישהו בישראל.
במוקד הבחירות הקרובות יהיו הערבים והחרדים. כל אחד משרת צד מסוים, והעם באמצע ישלם את המחיר על רציחות ביישובים ערביים, שיגיעו גם אליך ואלייך כי לפשע אין שפה. הוא מחפש הזדמנות כאשר אין תשתית, ובמקום שיש בו ואקום - משהו לא טוב גדל. כמו הפעוטונים והצהרונים שלא הומצאו בירושלים ועולים ביוקר גם בתל אביב, חסרי פיקוח ותקינה, עם כיפה או בלי פאה.
ישראל היא באמת מדינת אי, כל אחד כאן חי כאילו הוא מוקף בים על האי של עצמו. אז מה אם בגן בירושלים מתו שני תינוקות השבוע, ועוד מישהו יירצח ביישוב ערבי בסופ"ש הקרוב? העיניים על איראן, והבחירות יהיו על מי שיפחיד אותנו יותר ויכניס אותנו למצוקה גדולה מזו המשתקפת במצבו בסקרים. אבל מה הם יעשו עם הפשיעה, ואיך ידאגו שילדים לא ימותו כאן או יישנו בחדרי שירותים ובארונות – זה אולי לא מביא מנדטים, אבל גם הסיבה שהגענו עד הלום.
כמה מוכשרים אנחנו, כמה חרוצים וכמה חזקים צבאית וכלכלית, אבל בתוך הבית הישגי החינוך הם למרות המערכת, ושלמות הנוער הערבי מושגת כי הם פשוט ממעטים לצאת מהבית בחשיכה ביישובים שלהם עצמם. אז אולי יפתחו משרד החינוך או הרווחה פרויקט ניטור על כל ילד מיום לידתו ועד בגרות, ובמסגרתו תהיה חובת דיווח היכן הפעוט, מהם התנאים במקום שבו הוא שוהה, ומי מפקח עליו.
המועצה לשלום הילד תתוגבר בכוחות שיטור עירוניים שיסיירו ויפקחו, יסייעו להסדיר מעונות וגנים כדי שלכולם יהיה מקום, הכל יגובה בחקיקה ובתקצוב רוחבי, לפי מספר הילדים ברחוב ובשכונה, כמו הקמת תחנת משטרה לפי אותו האומדן בדיוק במגזר הערבי. כי להגיד שפשע זה תרבות, או שילד חרדי לא זקוק לתנאים ואין ברירה – שניהם לא גזירה משמיים, בעברית או בערבית. הם אות קלון על כולנו.
גם בשבוע הקרוב ילכו אלפי פעוטות למעונים מאולתרים, והלילה כנראה יירצח עוד מישהו במגזר הערבי. אחרי זה קצת קשה לעקוב, אך אם תרצו לעקוב אחר הצי האמריקאי זה פשוט, כי יש לו חשבון X (טוויטר לשעבר), אבל אם אתם רוצים שינוי – היכנסו לטוויטר והתחילו להטריל את הפוליטיקאי התורן לגבי מה הוא עשה בשנה האחרונה כדי שילדים לא ימותו במעון, כדי שמבוגרים לא ייהרגו בתאונות דרכים, וכדי שאיש לא יירצח הלילה ביישובים הערביים.
התרעות פיקוד העורף