אנחנו, כולנו, עלי בבא המסתתר ליד המערה ומביט בארבעים השודדים. אם אתם תושביה של קנדה, של דנמרק, של בריטניה, של נורווגיה, של צרפת - שודדים אתכם. ידיד גדול מאיים עליכם במקל גדול. אם אתם תושביה של ירושלים, שמחפשים במשרדה של היועצת המשפטית לממשלה את האחראי לרשלנות הפושעת, שמקובלת בקהילה החרדית (מאסון מירון ועד אסון המעון) - שודדים אתכם. אם אתם תושבי העוטף, ומנסים להבין איך שר החוץ הטורקי שייך למשימה שתכליתה להבטיח את שלומכם - שודדים אתכם. שנדבר על נימוסי שולחן?
הוגנות וקבלה
חברה יציבה לא יכולה להתנהל כאשר שודדים משוטטים ברחובות ומניפים את נשקם לאור היום. היא מחייבת מידה של אמון. חברה יציבה משמעה להאמין ששטר הכסף של היום יהיה שווה פחות או יותר אותו דבר גם מחר. אחרת אין כלכלה. חברה יציבה משמעה להאמין שבתי המשפט עושים צדק. אחרת אין חוק.
חברה יציבה משמעה להאמין שרוב בני האדם הגונים. אחרת אין יחסים. חברה יציבה משמעה להאמין שהממשלה משתדלת לפעול לטובת האזרחים. אחרת אין ציות. חברות שרמת האמון שלהן במוסדות ובתשתית הציבורית גבוהה – בהנחה שהאמון מוצדק – הן חברות רגועות יותר, משגשגות יותר.
חברות שיש להן אמון נמוך יהיו בדרך כלל פחות יציבות, יותר מושחתות, יותר אלימות, פחות נעימות. וכמובן, יש ביצה, יש תרנגולת. אמון מוליד יציבות, שמולידה אמון. חשדנות מתסיסה אי-שקט, מגבירה חשדנות.
ישראל, על כל חסרונותיה, הייתה חברה יציבה למדי במשך שנים רבות. ממשלות פעלו ומשלו, בתי משפט קיבלו החלטות וכובדו, הכלכלה - למעט כמה משברים גדולים, שלא חזרו מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת - הייתה אמינה: אפשר להפקיד כסף בבנק בלי לדאוג שלא יוחזר.
אפשר לסכם על משכורת בגובה מסוים, ולהניח שגם בחודש הבא יהיה אפשר לרכוש בה בערך את אותו הדבר. אפשר ללכת לקלפי, להצביע, ולקבל את גזר דינו של הבוחר. לפעמים בשמחה, לפעמים בתוגה. אבל לקבל. איש לא העלה על דעתו שהבחירות בישראל אינן הוגנות. הן הוכרעו – מקרה בולט הוא זה של 1996, זמן לא רב לאחר הטראומה של רצח ראש ממשלה – על שברי אחוזים. הן כובדו.
כך שיש סיבה לדאוג כאשר כשליש מהבוחרים (31%) אינם משוכנעים שהבחירות יהיו הוגנות. זו תוצאת הסקר החודשי של JPPI. יש סיבה לדאוג כאשר שיעור גדול עוד יותר של בוחרים (38%) לא משוכנעים שהתוצאות יכובדו על ידי המפלגות והציבור.
צריך לומר: החשש מבחירות לא הוגנות, או מהיעדר קבלה של התוצאות, גבוה במיוחד בקרב שתי קבוצות: ערביי ישראל וקבוצת היהודים שמגדירה עצמה "שמאל". הערבים רבים, כחמישית מהאוכלוסייה. הדאגה שלהם מדאיגה. השמאל היהודי קטן מאוד. הדאגה שלו – וסליחה, אני משוכנע שיהיה מי שיקפוץ, אבל זה המצב כאשר קבוצה היא כל כך קטנה – פחות מדאיגה.
עד כדי כך, שבגרף שמצורף למאמר הזה החלטנו להתעלם מהשמאל (5% מהיהודים). התוצאות בשמאל כל כך חריגות לעומת שאר הקבוצות, שהוא פשוט מפריע לראות את התמונה. אז אנחנו עם גרף שמייצג את העמדות של 95% מהיהודים, ולא של כולם. ובעזרת הגרף הזה אנחנו מנסים להראות דבר מסקרן.
שימו לב שעל השאלה אם יהיו בחירות חופשיות, התשובות שונות מאוד ככל שמתקדמים על הסקאלה מימין לשמאל, או משמאל לימין. הן שונות מסיבה כמעט ברורה מאליה: הבוחרים שמזדהים עם גוש האופוזיציה הרבה יותר חשדנים ביחס לאפשרות של בחירות הוגנות, לעומת הבוחרים שמזדהים עם גוש הקואליציה, או לפחות לא מאוד רחוקים ממנו אידיאולוגית.
בשמאל-מרכז, רק 44% מהמשיבים לגמרי משוכנעים, או די משוכנעים, שהבחירות יהיו הוגנות. פחות ממחצית המשיבים. במרכז, עוד יש בערך שליש שלא משוכנעים שהבחירות יהיו הוגנות. לעומת זאת, בקבוצות הימין ניכרת נינוחות. יש לבוחרי הימין כל מיני דאגות, אבל השאלה אם הבחירות יהיו הוגנות אינה אחת מהן. לכן יש פער גדול של 35% בין מה שחושבים תומכי השמאל-מרכז למה שחושבים תומכי הימין-מרכז על הסיכוי לבחירות הוגנות.
אין פער כזה בתשובות לשאלה השנייה: האם המפלגות והציבור יקבלו את תוצאות הבחירות? בשמאל-מרכז 51% סבורים שכן, בימין-מרכז 63% שכן. זה פער, אבל הרבה יותר קטן, שצריך לשים לב למה הוא הרבה יותר קטן. זה לא משום שלשמאל-מרכז, או המרכז, יש יותר אמון בקבלת התוצאות מאשר בטוהר הבחירות. זה משום שלימין ולימין-מרכז יש פחות אמון בקבלת התוצאות מאשר בטוהר הבחירות.
צריך להבהיר עוד קצת? ניקח את המרכז כדוגמה קלה. שימו לב: במרכז 59% בטוחים שהבחירות יהיו הוגנות, וכמעט אותו שיעור, 56%, מאמינים שהתוצאות יתקבלו.
אין כמעט הבדל ברמת האמון בזה ובזה. לעומת זאת, בימין-מרכז האמון בטוהר הבחירות גבוה יותר, וקורס ב-16% כשמדובר באמון בקבלת התוצאות. השינוי הגדול בין שתי השאלות הוא השינוי בקבוצות הימין, בעוד קבוצת המרכז-שמאל יחסית יציבה. עכשיו נשאל למה, ונציע הסבר. טוהר הבחירות הוא עניין שתלוי במידה רבה בשלטון. כמובן שיש ועדת בחירות, ויש שופטים, ויש כללים, חוקים, פיקוח רב-מפלגתי וכל השאר.
אבל – אם מישהו יכול לפגוע בטוהר הבחירות זה קודם כל השלטון. בידו הכוח, בידו המנופים, בידו התקציבים. בישראל שורר כיום שלטון שחלק מהאופוזיציה עד כדי כך לא סומך עליו, שהוא לא בטוח שיאפשר בחירות הוגנות. בצדק – או לא בצדק – זה היסוד לשיעור הגבוה יחסית של תומכי אופוזיציה שאומרים שהם לא בטוחים שהבחירות יהיו הוגנות.
קבלת התוצאות היא כבר לא עניין שתלוי בשלטון. לקבל או לא לקבל את התוצאות, זה משהו שכל צד יכול לעשות. לכן, בשאלה הזאת מתגלה שגם לתומכי הקואליציה אין אמון רב בצד השני.
הם לא מבטאים את חוסר האמון הזה בשאלת טוהר הבחירות, כי גם הם יודעים שאין לאופוזיציה דרך מעשית לשבש את טוהר הבחירות (לפחות לא דרך קלה כמו שיש למפלגות השלטון). הם כן מבטאים את חוסר האמון הזה בשאלה על קבלת התוצאות, כי החשדנות שלהם כלפי הצד השני דומה מאוד לחשדנות של הצד השני כלפיהם. בגרף אפשר לראות את זה יפה: בשאלת טוהר הבחירות, פערים גדולים, ובשאלת קבלת התוצאות, הפערים מצטמצמים.
מעתה אמרו: תומכי אופוזיציה חוששים שהשלטון יפגע בטוהר הבחירות, או לא יקבל את התוצאות, אם לא ימצאו חן בעיניו. תומכי קואליציה מניחים שהשלטון יקיים בחירות הוגנות, אבל חוששים שלאחר שינצחו, הצד המפסיד – האופוזיציה – יסרב לקבל את התוצאות.
האם היא באמת תסרב להכיר בתוצאות? נקווה שלא. נאמין שלא. אבל לא נסתיר את המוקש שמסתתר בגרף: מכיוון שלאופוזיציה יש פחות אמון בטוהר הבחירות, אכן נראה שיש הסתברות מסוימת שחלקים ממנו יטענו שהבחירות לא היו הוגנות. זה יצדיק בדיעבד את החשדנות של הקואליציה בשאלת קבלת התוצאות. אלא אם… אלא אם הבחירות באמת לא יהיו הוגנות (מה שכל אזרח צריך להתנגד לו בכל ישותו).
היד של זיני
מנהגים דתיים הם דבר שרירותי בהגדרתו. למה לא לגעת ביד רטובה בחוט חשמל חשוף? כי זה מחשמל ומסוכן. למה לא לאכול שרימפס אבל כן לאכול כבש? לזה אין סיבה שאפשר להצביע עליה, במובן של נימוק שאינו מעגלי. האיסור הוא הסיבה. ההלכה היא ההסבר. למה? ככה!
הלכה היא דבר מגוחך, אלא אם מחשיבים אותה, ואז היא דבר מחייב. כך שלפני שפותחים בוויכוח על השאלה אם ראוי או לא ראוי, ומה ראוי, צריך להבין שמדובר בוויכוח שיש אפשרות לקיים רק באחד משני תנאים. או ששני הצדדים מסכימים שההלכה חשובה – ומקיימים דיון בכלים הלכתיים על תוקפה של הלכה מסוימת בנסיבות מסוימות; או ששני הצדדים מסכימים מראש לדבר על ההחלטה של זיני, בלי להתייחס לתוקף ההלכתי שלה.
אם להבהיר את הנקודה באמצעות דוגמה שכבר הזכרנו: יש אפשרות להסכים על החובה לציית לכללי הכשרות, ואז לנהל דיון הלכתי על השאלה אם שרימפס באמת לא כשר (אם כשר, יהיה בשב"כ, אם לא, לא יהיה בשב"כ). יש אפשרות לנהל ויכוח על השאלה אם השב"כ צריך או לא צריך להתחשב בשמירת כשרות (אם כן, לא נגיש שרימפס, אם לא, כן נגיש שרימפס). שני הוויכוחים מעניינים, אבל הם לא אותו ויכוח.
מי נשאר?
יש ויכוח, חלקו רגשי, חלקו מקצועי, על השאלה כמה מבוחרי הליכוד בבחירות הקודמות יצביעו לליכוד גם בבחירות הבאות, וכמה כבר החליטו שלא יצביעו למפלגה זו בבחירות הבאות. זה ויכוח שיוכרע רק ביום הבחירות, מול תוצאות האמת. כרגע הוא מתנהל באמצעות סקרים, ובאמצעות תעמולה שמסתמכת על סקרים.
כמקובל אצלנו, זה ויכוח שקשה מאוד לנתק מהקשרים פוליטיים. היה נחמד אם הסוקר של ערוץ 13 היה אומר שמעט בוחרים עזבו את הליכוד, והסוקר של ערוץ 14 היה אומר שהרבה עזבו את הליכוד.
זה היה מחזק את האמון של הצופים בכך שהסוקרים שלהם משתדלים לעשות עבודה טובה. אבל – כפי שכל מי שעוקב אחר הסקרים יודע – זה לא המצב. הסקרים של ערוצי ימין מובהקים, 14 ו-15, הם אלה שלא מזהים עזיבה של הליכוד. הסקרים של ערוצים אחרים – שחלק ניכר מתומכי הימין סבורים שהם ערוצי "שמאל" (לעיתים קרובות לא בצדק) – מזהים עזיבה הרבה יותר משמעותית של הליכוד.
הישראלים הם חבורה חשדנית. אולי על סמך ניסיון, אולי עניין של אישיות. הם חושדים שמישהו עושה מניפולציה כדי לגרום להם להאמין שרבים עזבו את הליכוד, או מעטים עזבו את הליכוד. אולי זה נכון. אולי מישהו עושה מניפולציה. אין לנו דרך לבדוק, ובשלב זה לא ראינו הוכחות. אבל כדאי להביא בחשבון שאולי זה לא נכון.
איך זה יכול להיות לא נכון? הנה, מיד נראה לכם. נספר לכם סיפור קצר על שני סקרים, ונדרשת כאן התנצלות מראש: לא נוכל לומר של מי הסקרים, אבל נוכל לומר – כי ראינו את חומר הגלם – שמדובר בשני סקרים שנעשו לגמרי ביושר. נתונים נאספו וסוכמו, בלי מניפולציה, בלי עיגול כלפי מעלה או מטה, בלי שום תרגיל. שני סקרים, על שתי פלטפורמות שונות, שאנחנו מחלצים מהם נתונים על מצב הליכוד. הם לא יחזקו את הביטחון שלכם בסקרים, אבל אנחנו לא כאן כדי לחזק. אנחנו כאן כדי לדווח, בלי להסתיר גם את הקשיים.
שני הסקרים האלה לא נערכו כסקרי מנדטים. זה אומר שתוכננו למטרות אחרות, מה שעלול לשחוק את היכולת שלהם לזהות במדויק מגמות פוליטיות. אגב, שניהם הגיעו לתוצאה כמעט זהה של שיעור ההצבעה הצפוי לליכוד (בחישוב גס, בסביבות 25 מנדטים), מה שעשוי להיראות קצת משונה לאור הנתונים שמיד נציג. אבל זה המצב.
בכל אחד מהסקרים הללו השתתפו כמה מאות מצביעי ליכוד. כאשר אנחנו אומרים "מצביעי ליכוד", אנחנו מתכוונים למי שדיווחו שהצביעו לליכוד בבחירות של שנת 2022. בכל אחד מהסקרים האלה נשאלה השאלה "למי הייתם מצביעים היום?". שני הסקרים נערכו בפער של יומיים, שלא היו במיוחד דרמטיים, כך שאין להניח שהפער הזה השפיע משמעותית על התוצאות. משני הסקרים לקחנו את התוצאות שנוגעות למצביעי הליכוד וחילקנו אותן כך:
את כל השאר אנחנו סופרים כמי שעזבו, או אולי עזבו, את גוש הקואליציה. אבל אלה כמובן לא עשויים מעור אחד. יש מהם כאלה שאומרים שלא יצביעו. ואתם יודעים – או שכן או שלא. ואם כן – מי יודע, אולי זה יהיה לקואליציה. יש מהם שאומרים שהם "לא יודעים" למי יצביעו. גם זו קטגוריה שיכולה להיגמר בהצבעה לליכוד. עכשיו לא יודעים – לקראת הבחירות יידעו
יש כאלה מהם שמדווחים על מפלגה מסוימת שהם מתכוונים להצביע לה. חילקנו אותם לכמה פלחים: אלה שאומרים "בנט"; אלה שאומרים "המילואימניקים"; אלה שמציינים שם של מפלגה שהיא או ראשיה כרגע באופוזיציה (יש עתיד, הדמוקרטים, כחול לבן, ישר, ישראל ביתנו). זאת החלוקה. אפשר לראות את המספרים על הגרף.
אבל נעשה חשבון קצת יותר מפורט: לפי סקר אחד, 47% כבר לא מחויבים לקואליציה. אבל הרבה מהם (15%) אומרים "לא יודעים". בואו נחזיר אותם לקואליציה, בהנחה שעד יום הבחירות יידעו. עוד 11% אומרים לא נצביע, או מפלגה אחרת, או מילואימניקים, שמי יודע אם לא תחבור למפלגה אחרת, או תהיה קרובה לאחוז החסימה כמו עכשיו.
ניקח את ה-11% ונחזיר חצי מהם לקואליציה, ליתר ביטחון. לאן הגענו? סביבות 73% שנשארים בקואליציה. זה כמובן משאיר פער מול הסקר השני, שנתוני הפתיחה שלו הם רק 24% שעוזבים את הקואליציה, אבל בהחלט מצמצם אותו (כי בסקר השני רק 4% אומרים שהם "לא יודעים" למי יצביעו, ולא 15%).
עכשיו נוסיף משתנה שלא קיים בגרף: יש גם מצטרפים חדשים לליכוד. לפי שני הסקרים שמוצגים כאן, בערך 10% ממי שלא הצביעו בבחירות הקודמות יצביעו לליכוד. לפי שני הסקרים, בין 10% ל-20% מבוחרי ש"ס מתכוונים להצביע לליכוד. לפי שני הסקרים, בין 5% ל-10% מבוחרי הציונות הדתית מתכוונים להצביע לליכוד. כלומר – הליכוד לא רק מאבדת, היא גם מקבלת.
אם תקבלו את הניתוח של שלמה פילבר, אובדן הקולות בקיזוז תוספת הקולות מעמיד את הליכוד במקום דומה לזה שהיה בבחירות הקודמות. אם תביטו בניתוח של סוקרים אחרים – כולל שני הסקרים שאנחנו מציגים כאן – תזהו שהליכוד מאבדת קולות. גם אלה שמצטרפים לא יכולים לפצות על אובדן של שליש או מחצית מהקולות.
מה עושים עם זה? בניגוד למה שלפעמים נדמה, או נוח לחשוב, סקרים הם לא רק מדע, הם גם אומנות. כל סוקר נדרש להנחות מוצא, שאותן הוא מנסה לבסס. דוגמאות: אם מישהו אומר "לא יודע", אפשר ללחוץ קצת, ולבקש שבכל זאת יאמר מי זה עשוי להיות.
אם מישהו אומר "לא אצביע", אפשר לבדוק כמה פעמים קרה בעבר שלא הצביע, ולהחליט על פי דפוס ההצבעה שלו אם כן או לא סביר שהפעם באמת לא יצביע. אם יש סקר שבו הליכוד מאבדת חצי מהמצביעים שלה, אפשר להחליט לבדוק שוב, ליתר ביטחון, כי זו באמת תוצאה חריגה. אפשר לסקור כמה פעמים ולבדוק מה הממוצע. זהו, אין שורה תחתונה. לא כל כך קל לדעת כמה מצביעים באמת עזבו את הליכוד, שלא כדי לשוב אליה (אם בכלל).
התרעות פיקוד העורף