זהו פזמון שחוזר על עצמו כמעט אוטומטית, ואיש במערב אינו מרים גבה. בזמן שמשטר האייתולות טובח באזרחיו, בזמן שתיעודים מטהרן חודרים גם מבעד לצנזורה וממחישים את עומק הזעם הציבורי, נדמה שהעולם, ובמיוחד שכנותיה של איראן, מעדיפים להסיט מבט. לא בגלל חוסר ידע, אלא בגלל פחד עמוק משינוי.
הן חוששות מתרחיש של "חצי עבודה": פגיעה במשטר שתותיר אותו עומד, מושפל ומסוכן יותר – כזה שיחפש נקמה ויפנה אותה כלפי שכניו. אך זו אינה הסיבה העיקרית. הסיבה העמוקה יותר היא פנימית. משטרים לא־דמוקרטיים חוששים פחות מאיראן, ויותר מהרעיון ששינוי אפשרי. הם מבינים היטב שהפלת משטר אלים בידי ציבור אזרחי – גם אם בתמיכה חיצונית – היא מסר מסוכן שעלול לחלחל גם אל אזרחיהם.
הדילמה הזו אינה חדשה. כבר בסתיו 1989, עם קריסת הדיקטטורות הקומוניסטיות באירופה, הבינו שליטים בעולם הערבי שהסטטוס־קוו אינו מובטח. התגובה שלהם הייתה ברורה: הידוק השליטה, חיזוק מנגנוני הדיכוי והיצמדות לסטגנציה כמדיניות. המונרכיות, לעומת זאת, זיהו את הסכנה אחרת.
ירדן, מרוקו וקטאר בחרו, כל אחת בדרכה, בפתיחת שסתומים מבוקרת. לא מתוך אידיאליזם דמוקרטי, אלא מהבנה פשוטה שקיבעון ממושך הוא סימן לחולשה, לא לעוצמה. האביב הערבי הוכיח זאת היטב. המונרכיות שרדו. משטרים ריכוזיים שלא ידעו להשתנות קרסו, או שקעו באלימות מתמשכת. ובכל זאת, הלקח שהופק אינו הלקח הנכון. במקום להבין ששינוי מבוקר הוא תנאי ליציבות, רבים בחרו במסקנה הפוכה: עדיף הרע המוכר על פני הסיכון שבשינוי.
כך נוצר הפרדוקס: משטרים נאחזים בסטגנציה כדי לשמר כוח, אך בפועל הופכים אותה לגורם שמאיים על קיומם. הם סומכים על כך שברגע האמת ארצות הברית וישראל ייחלצו לעזרתם – וממשיכים לדחות כל שינוי מבפנים. אלא שגישה זו אינה פותרת את בעיות המזרח התיכון, היא רק דוחה את הפתרונות.
במקום להתמודד עם שורש המשבר, בוחרים שוב ושוב לסור מדרכו. המחיר מצטבר, והנזק הוא אזורי, ולעיתים עולמי.
התרעות פיקוד העורף