ייתכן שמתוך ייאוש מכישלון המחאה ואי־התמיכה האמריקאית הם יחפשו דרכים לעזוב את איראן, ואולי אף ישקעו בסמים ובצורות אחרות של הרס עצמי. וייתכן גם שיבוא עוד גל של מחאה, ביום ה־40 לטבח הגדול, או בעוד שנה או שנתיים.
בכל המקרים, גם כשהסיבה העיקרית הייתה אחרת, היו מאחוריה גם סיבות כלכליות. הפעם, הכלכלה הניעה את המרד. מאז 2022 המפגינים כבר אינם דורשים רפורמות, אלא את נפילת המשטר. הגל הבא, אם יבוא, יגיע גם הוא בהפתעה לאמריקאים, לנו, למשטר ולמפגינים עצמם.
מהרגע הראשון הסיכוי שיצליח היה קלוש, שכן בין התנאים הדרושים להצלחה היו ביטול השליטה של האגודות החברתיות שבידי אנשי הדת ומשמרות המהפכה בכלכלה הלאומית והסרת האמברגו האמריקאי־אירופי. בנוסף, שדות הנפט ותעשיית הגז הטבעי דורשים שיקום עמוק ויקר מאוד, חלקים גדולים של טהרן שוקעים ונוצרים בולענים מסוכנים, במאגרי המים העיליים של שתי הערים הגדולות נותרו פחות מ־10% מהמים. גם האזורים החקלאיים התייבשו והאיכרים נוהרים לערים המתייבשות.
אם לא יוסר האמברגו ולא ינותקו אנשי הדת מעורקי הדם של המדינה לא יהיה כסף לשיקום משק המים והתעשייה ולעצירת הידרדרות המטבע המקומי שמביאה להתרוששות המעמד הבינוני. המשטר ייקלע שוב לסערה מושלמת. מאז 13 בינואר החלו שירותי הביטחון לאסור סוחרים גדולים שתמכו בהפגנות ולהחרים את רכושם.
זו הכרזת מלחמה על מי שעד כה תמכו במשטר. הדבר רק יגביר את התסכול והפחד, והממשלה תצטרך להסתמך יותר מאי פעם על השימוש בכוח. לפני פרוץ ההפגנות מצא מכון מחקר הולנדי שכ־80% מהעם האיראני מתנגדים למשטר. כעת האחוז גבוה יותר.
התרעות פיקוד העורף