לפני כמה שבועות עצרנו את נשימתנו כששני מחבלים מוסלמים רצחו 15 יהודים בסידני. היה זה, לכאורה, אירוע אנטישמי ולא אנטי-ישראלי: הקורבנות נמנו עם יהודי התפוצות והם נבחרו בידי הרוצחים רק מפני שהיו יהודים. אולם סביר להניח שהדבר נעשה כ"עונש" על מדיניותה של ישראל בעזה, ואולי במזרח התיכון בכלל.
אירוע זה מצטרף לשורה של מעשים אנטישמיים שהולכים וגוברים בשנתיים האחרונות ברחבי העולם. ביום השואה הבינלאומי, צריך לזכור שלמרות גילויי האנטישמיות, כיום אף מדינה מערבית אינה נוקטת מדיניות אנטישמית כלפי הקהילה היהודית המתגוררת בשטחה. שנית, מדינת ישראל קיימת. איננו כל-יכולים, אבל תמיכתנו בקהילות היהודיות ופעולותינו הביטחונית והמדינית שינו את מצבו של העם היהודי בתפוצות.
בקרב האסלאם הקיצוני, היהודים נתפסים לעיתים קרובות ככופרים, ומדינת ישראל כיושבת על קרקע מוסלמית מקודשת. הקשר בין ישראל ובין הקהילות בתפוצות נתפס אצל קיצוני המוסלמים כראיה ניצחת לכך שהיהודים בכל העולם מנסים להשתלט על כדור הארץ.
הימין הלאומני והגזעני במערב שואב עידוד גדול מהשואה לאורך עשרות שנים. הוא מחבר בתודעתו את הקהילות היהודיות לקבוצות של מהגרים אחרים המתגוררים במערב, שהרי כולם זרים לאומה הילידית. הדאגה המרכזית של השמאל הקיצוני במערב קשורה לזכויות הפלסטינים, תוך התעלמות מהטרור האסלאמי במזרח התיכון ומסכנתו הגלובלית.
ישראל משתפת פעולה עם ממשלות זרות במאבק באנטישמיות. זו מלחמת מניעה בלבד, ועלינו להציג לעצמנו גם שאלות עומק וגם כאלה הקשורות לשינויים העלולים לחול בדפוסים של הפעילות האנטישמית.
הסכנה הגדולה ביותר היא ששלושת הכוחות העוינים בעולם ימצאו דרך יעילה לשתף פעולה: האסלאם הקיצוני, הימין הגזעני והשמאל הרדיקלי. לכאורה, שיתוף פעולה כזה נראה מופרך. אבל האם יכול להתפתח תרחיש שבו יחליטו כוחות נפרדים אלה ששנאת היהודים חשובה בעיניהם יותר מההבדלים ביניהם?
שירותי הביטחון ומשרד החוץ צריכים להביא בחשבון גם תרחיש בלתי סביר זה. בכל מדינה עלינו לשתף פעולה עם השלטון, וכן עם כוחות הדוגלים בזכויות האדם, בין שהם נקראים ימין ובין ששמאל.
בנוסף, עלינו להידרש לקליטה מוגברת של עולים העשויים להגיע על רקע העוינות נגדם בעולם. חובה נוספת, חשובה לא פחות, היא להעמיד במרכז החינוך את הערכים האנושיים ואת המשטר הדמוקרטי, כדי לדאוג לכך שהעולם יהיה בטוח יותר לנו ולאחרים.
התרעות פיקוד העורף