רוב ברור בציבור לא ייתן את אמונו אלא בוועדה ממלכתית, ואילו מיעוט גדול מעדיף "ועדה ממלכתית לאומית". ההבדל ביניהן איננו רק בניסוח הלשוני, אלא גם במהות. חוק ועדת חקירה 1968 ברור מאוד: מי שמחליט על הקמתה היא הממשלה, לא הכנסת או יושב הראש שלה, לא נשיא המדינה, לא בג"ץ. ואולם, מי שממנה את חברי הוועדה הוא נשיא בית המשפט העליון, והוא, או שופט בית המשפט המחוזי, או שופט שפרש, יכהנו כיושב הראש שלה. כלומר, יש מגוון אפשרויות בעניין יו"ר הוועדה.
גם לעובדה שליועצת המשפטית לממשלה יהיה מקום בדיוני הוועדה ובחקירותיה יש השפעה על ההתנגדות לוועדה הממלכתית. פתרון מוסכם בעניין ועדת החקירה חשוב אפוא לא רק לצורך בירור הסוגיות הנדונות, אלא גם כדי לשקם ולחזק את מעמדו של בית המשפט העליון.
לא כל מה שנכלל בהצעת הממשלה לוועדה פסול, אך העובדה שלממשלה תהיה השפעה ישירה על בחירת חבריה ועל קביעת הנושאים מעיבה על מעמד הוועדה ועל כשירותה. ברם, יש אפשרות לגישור בין שתי ההצעות, ולו בעניין צירוף חברים נוספים ובחירת הנושאים על פי החוק הקיים, על ידי הרחבת הסעיף שמתיר מינוי ועדת בירור לעניינים מסוימים. יש לעשות מאמץ למזג את שתי הגישות כדי למנוע אפשרות של התכחשות לאסון ולתוצאותיו וכדי למנוע העמקת הפערים בציבור.
חוק ועדות חקירה נחקק אחרי שממשלת לוי אשכול סירבה, מטעמים פוליטיים, לדרישת בן-גוריון לערוך חקירה משפטית בעניין מחדל מודיעיני-מדיני חמור, פרשת לבון. עם חקיקתו הסופית של החוק שלח לי בן-גוריון פתק בכתב ידו: "יותר לא יהיו עיוותי דין". נקווה שצדק.
התרעות פיקוד העורף