בשביל לטפל בכאב צריך לדבר את שפת הכאב. כשעומד מולי אדם כאוב, אני יודעת שכדי לטפל אני צריכה קודם כל להכיר לעומק, להבין, לפענח, לתת שמות, לדייק. לחפש את ההבדל בין כאב דוקר לכאב מפלח, בין כאב חם לכאב שורף. למילים יש משמעות והן לא רק מאבחנות כאב, יש בכוחן גם לשכך כאב, יש מילים של ביטחון ושל תקווה.
הכאב מבודד, משאיר את הכאובים לא מובנים, אחרים מכל השאר. לפעמים הכאב הוא תעלומה. כאשר אי אפשר לרפא, אפשר עם התמיכה הנכונה, ללמוד לחיות לצידו. דיי בכוחו של שיתוף, מחויבות ואמון כדי לגרום לכאב להפוך לנסבל. עכשיו אני מנסה לתת מילים לכאב שלי. הפרטי, הלאומי, המקצועי. אני פוחדת להישאר שם לבד, אני מבקשת את האמון של מי שבחר.ה לקרוא.
אירועי השנים האחרונות היכו באנשי הרפואה והמחקר פעם אחר פעם. בקורונה ראינו את חשיבותו של הארגון בסיוע ובעיקר בשיתוף מידע ככלי לקבלת החלטות. נכון, אנשי הרפואה אינם חפים מטעויות, אך מדינת ישראל צלחה יחסית בהצלחה את המגיפה.
אחרי הקורונה הגיעה המלחמה. רבים ורבות התגייסו, אחרים עסקו במלאכת הריפוי והשיקום. תחת אש, בתוך מרחבים תת קרקעיים, עזבנו את המשפחות ועשינו ככל יכולתנו על מנת להעניק טיפול מכבד וברמה נאותה. במקביל ידענו שאסור לנו להפסיק להיות חוקרים. מחקר זה לאנשים אופטימיים, כאלה שיודעים שכולנו נשאר כאן, נמשיך לטפל ולראות את פירותיו.
קשה להתעלם מהתזמון, ארה"ב פרשה בימים אלה מהארגון וככל הנראה לוחצת על ישראל להיגרר בעקבותיה, שוב אנו מאבדים את עצמאותנו והופכים למדינת חסות במעטה של שמירה על ריבונות. מתוך הבנה שלפרישה מהארגון יהיו השלכות על חייהם ובריאותם של תושבי ישראל, יחד עם ידיעה שהדבר לא יהיה פשוט, הגענו ערוכים ומוכנים לאתגר.
נשות ואנשי בריאות אינם לבד. באופן שיטתי ומתוכנן היטב, משטרים שאינם דמוקרטים מערערים את האתיקה המקצועית, את חופש העיסוק ואת היכולת שלנו למלא את שליחותינו הציבורית ללא חשש על ידי ערעורם של אנשי המקצוע. יחד איתנו מותקפים גם אנשי החינוך, האקדמיה, המשפט והביטחון. נדרשים ליישר קו עם השלטון או לשלם מחיר אישי ומקצועי כבד.
את עיקרי הדברים כתבתי ליו"ר הסתדרות האחיות ואחים, לראשת לשכת האתיקה ולעשרות נשות ואנשי מקצוע. קיוויתי לקבל מענה, לשתף, לדייק את הכאב בעזרת אחרים. ראשת חוג לסיעוד אחת החזירה דברים נוקבים וחשובים, אחות קהילה אחת ביקשה להזדהות, השאר התעלמו. כאב גדל כאשר מתעלמים ממנו.
אני אוהבת את המקום הזה בכל נימי נפשי ודווקא כמי שמשלמת (ואולי תוסיף לשלם בעתיד) את מחיר ההתנגדות, אני יכולה להבין את הבחירה להישמר. לשבת על הגדר עד יעבור זעם ולקוות לטוב. אני יכולה להבין אבל לא לקבל. לא כשמנגד מופקרים בני אדם. מטופלים, תלמידים, קולגות, סטודנטים, אזרחיות ואזרחים. לא כשאתם יודעים שמדינת ישראל חדלה להיות דמוקרטית וחפצת חיים. אני יכולה להבין את הפחד לצעוק, אבל השתיקה שלכם קשה מנשוא והכאב שלי נשאר ללא מילים.
התרעות פיקוד העורף