אבל אי אפשר להרים צ'ייסרים, לרקוד בגוזמה, לחוג במעגלים ולהעלות לרשתות החברתיות מסיבות סיום-מלחמה ביזאריות. אי אפשר לשיר בקולי קולות שירי שמחה והלל, לצחוק, לקרוע את סיכות החטופים מעל החולצות ולגזור את הצמידים לקול כפיים סוערות מבני הבית, שעה שהדבר מתועד ובצורה מקצועית ומגוחכת.
יש פה ילד שעוד לפני שראה משהו מהעולם הזה, כבר עבר לעולם הבא, איפה קדושת המת? איפה האבל? הזיכרון? השתיקה? ההתייחדות?
כשכתבתי על כך, שלא כהרגלי כמובן (כי אודה ואתוודה שמתגובות רעות הקשורות בכל דבר פוליטי, אני די מפחדת), המון הזדהו וקראו לי "אמיצה" כתבו שחשבו בדיוק ככה והרגישו באי נוחות סביב כל החגיגות. והיו כאלו שכתבו לי ש"אני בכת", ובטח "כואב לי שעם ישראל שמח", ו"הלוואי ואתעורר מתסמונת השמאל" שבה אני לוקה.
אני? שמאל? כת? לאן הלכתם? ברור לכולם שהאקלים החברתי מאז אוקטובר הנורא הפך לרע הרבה יותר, אבל אתם סתם חבורת עברייני מקלדת משועממים. אולי התפספס לי, כנראה שמתישהו נפלטתי החוצה מתרבות הטיק טוק והאינסטגרם הכל כך דבילית. אנשים רוצים להראות שהם שמחים ולהיות חלק מהעדר הצוהל והם שוכחים דבר אחד - הפסדנו כל כך הרבה.
באיזה עולם אפשר למחוא כפיים סוערות, לשתות אלכוהול וללחוץ "פוסט" או "העלאה" כשלפני רגע וחצי ילדים ששלחנו לצבא או סתם יצאו לרקוד במסיבת טבע נטבחו, נשרפו, נאנסו והושלכו?
תתאפסו כבר. מה יקרה אם תגלו קצת בגרות? ואם המסיבות הכל כך חשובות ידחו קצת? לא יקרה כלום אם תמתינו ליום העצמאות לפני שאתם מוציאים את הזמבורות החוצה, ואם ממש קשה, אז תנו שבוע להתאבל עליו ורק אחר כך תשובו לרדוף אחר הלייקים.
זכרך ברוך רן גואילי גיבור ישראל. זכרך וזכר כל האחים והאחיות שאיבדנו, ילווה אותנו עד הנצח ואחריו. עוד יהיו פה ימים טובים, אבל עדיין לא. עוד כל כך מוקדם מדי.
התרעות פיקוד העורף