כעת, כשהמלחמה בעזה הסתיימה ואנחנו מתחילים להבין את משמעויותיה, זה הרגע להסתכל פנימה ולשאול את עצמנו אם נצטרך פעם נוספת אויב משותף כדי שיזכיר לנו שיש פה זהות אחת. עדיף שנחשוב מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעבוד על הזהות המשותפת שלנו - לא כי אויב מאלץ אותנו, אלא כי אנחנו רוצים. כי זה שלנו.
זה נשמע טריוויאלי ומתבקש. כולנו זוכרים בימים הראשונים של המלחמה את השותפות, ההתגייסות למילואים, התמיכה במשפחות, פתיחת הבתים למפונים, ההתנדבות, תרומות הכספים וכל השאר. חשנו שיש עלינו איום ושאנחנו חייבים להיות יחד ולעזור זה לזה. כשטיפ-טיפה השתחרר המתח, חזרנו לשיח הרגיל.
נראה שאנחנו עדיין תחת האדים של סיום המלחמה. עוד נשארו בנו זיכרונות מהרגעים העמוקים של תחושת השותפות. אנחנו יודעים שיש לנו השריר הזה, השריר שיודע לקבל אחריות. השריר שאומר "לעולם לא נסכים על הכול, אבל אני מבין שאני פה איתך ושיש גם אמת בתפיסות שלך, גם אם הן מרגיזות אותי מאוד". מנגד, אנחנו יכולים לומר, "היינו יחד, היה טוב, עכשיו החטוף האחרון חזר, אנחנו כבר לא בתוך חוויית מלחמה - נחזור לעולם המוכר והבטוח".
אז הורדנו את הדגל הצהוב, הורדנו את הסיכות. כביכול, חזרנו לשגרה. אבל לא באמת חזרנו. יש אלפי משפחות שלעולם חייהן לא יחזרו להיות כפי שהיו. הן שילמו מחיר נוראי, לתמיד. השאלה הגדולה היא אם אנחנו מסוגלים להגיד לעצמנו "עד כאן, קיבלנו שיעור חשוב מאוד - ויש לנו אפשרות אחרת". זוהי הזדמנות לחשבון נפש ולמציאת תשובה: מה אנחנו עושים כדי למנוע את המלחמה הפנימית הבאה.
התרעות פיקוד העורף